"איזה מניאק, וואו, אנ'לא מאמין... חכה תראה איך אני דופק לך
מארס."
"תמסור.. נו, תמסור... איזה דפוק! אמרתי לך למסור! הוא היה ליד
השער, הוא היה... בשנייה היה מכניס גול..." עמית דיבר אל
הטלוויזיה.
עמדתי מעליהם, החבר'ה שלי. כבר 20 שנה שאנחנו ביחד. שותים בירה
ביחד, הולכים להופעות ביחד, מנגנים ביחד... ביחד.
"יובל, תעשה טובה עיוני, שים ת'דיסק של רד הוט צ'ילי פפרס,"
ביקש רונן.
יובל ניגש למתקן הדיסקים שלי, לוקח את הדיסק. מכניס למערכת.

אני רוצה שהם ילכו. לא רק מהדירה שלי, אלא בכלל - מהחיים שלי.
מהזיכרון שלי.
עומר עונה לטלפון הסלולארי שלו ומתחיל להחליף צעקות עם החברה
הנוכחית שלו. לפי מה שאני שומע, היא גילתה שלעומר יש משהו עם
החברה הכי טובה שלה.
"איזה בת זונה," מכבה עומר בכעס את הפלאפון וזורק אותו על
הספה.
"אחי, אני נשאר לישון אצלך היום, טלי גירשה אותי מהדירה."
"מה? ...אבל... מה קרה?" גימגמתי. פאק, שלא ישאר. אולי דלית
תבוא היום.
"לא ברור, נו, קריזות של בנות, אתה לא מכיר? סתם, תאמין לי,
אני לא יודע למה אני עוד איתה. הייתי צריך כבר מזמן לזרוק אותה
בשביל - איך קוראים לה - שמרית, כן." עומר ממשיך לקטר על המין
הנשי, כל דבר שלא עושים לא מספק אותן, יללניות, תלותיות
וקנאיות. הוא שונא נשים ובחיים לא יתחתן. אנחנו רואים אותו חי
לתמיד עם מישהי אחת? משגע לבנאדם ת'שכל.

גדלנו באותה שכונה, הלכנו ליסודי ביחד, ועברנו לחטיבה וממנה
לתיכון. בצבא היה קצת פירוד, כי רונן הוריד פרופיל,  עמית
השתחרר על סעיף נפשי,  ויובל היה ג'ובניק. אבל אני ועומר היינו
באותה יחידה,  וכל סופשבוע בבית הם לא נתנו לי דקה מנוחה ויחד
קרענו את כל מסעדות השווארמה בעיר, והתחלנו עם בחורות.
"איתי, 'תקשר לגלית שתביא איתה את שירה או משהו, חסר כאן חברה
נשית," טפח עמית על הספה. הבנות? אוי, לא. הערב הזה ממש מתחיל
להדרדר. אבל כעבור חצי שעה אוויר החדר מתמלא בריחות בושם,
צחקוקים ופלירטים. שירה מספרת על איזה זקן בן חמישים שהתחיל
איתה היום בתחנה המרכזית, מיכלי מקטרת על הדיאטה שלא מצליחה לה
ומשכנעת את עמית להגיד לה שוב ושוב שהיא רזה ולא צריכה דיאטה.
בכלל - אוכל זה ההנאה הכי גדולה בחיים, מה הקטע לוותר על זה
בשביל בטן שטוחה? ובצד, דיסקסו להם עומר ושירלי על יחסי
עומר-טלי בסטייל "יחסינו לאן?" ואני - אותי שלחו שוב למטה
לפיצוצייה להביא בירות, כשאני מתפלל שדלית לא תבוא היום ותמצא
את העדר, שמתנחל אצלי כבר כל יום. היא חמודה, דלית. פגשתי אותה
בקפיטרייה של האונברסיטה, בין מכונת הפחיות לשולחן מלא החברים
שלי, שכמובן לומדים איתי. אחרי שהיא נתנה את המספר התקשרתי
ואמרתי לה שהיא מוזמנת לבוא, בלב חשבתי איך אני משחק אותה היום
חולה כדי שהיא לא תמצא אצלי בסלון את כל ועידת המלך ארתור
ואבירי השולחן העגול.
"מה, אתה חולה?" קרא עמית בקול. "אחי, הרווחנו מצווה, נעשה
ביקור חולים." "מי חולה?" אמר רונן. "מה, אתה לא מרגיש טוב? גם
אני. יש לך אולי איזה גלידה טובה ככה, מלאת שומן ועסיס?" הוא
אמר כשהוא מחטט בקרבי הפריזר שלי. טוב, אחר כך בא עומר עם
סיגריות,  וכבר חמש שעות שהם אצלי. בערך בשתיים החבר'ה התחילו
להתפזר,  ואני חושב לי שדלית בטח עברה עם הפיאט שלה וראתה את
האור והרעש והחליטה שאני גס רוח ולא תדבר איתי יותר. עומר קורא
לי מחדר השינה ושואל אם יש לי פיז'מה בשבילו, אני אומר לו
שיחפש, וכעבור רגע הוא חוזר עם הקפוצ'ון שקיבלתי בצבא לסיום
הטירונות ועם המכנסי סנופי שלי. "מה אתה הולך עם סנופי, יא
הומו," הוא צוחק ומדליק את הטלוויזיה. עכשיו משדרים את תיקים
באפילה ובין לבין עומר מלכלך על טלי ואומר שמחר הוא זורק אותה
על בטוח.

"נו, זרקת אותה?"
"איזה, אחי,  איך שאני בא להגיד לה את זה,  היא נועצת בי מבט
מה-זה אומלל,  הרגשתי מה-זה מניאק... אתה לבד בבית?"
"עמית כאן."
"אה, יופי. אני עוד מעט בא..."
אני מוריד את השפופרת, וחושב שבעצם אף פעם לא רציתי להיות
מקובל. תמיד הייתי מוקף וחנוק. חברים שלי לא נתנו לי מנוחה.
תמיד עם איזה שיגעון חדש. צופים, מחנות, צבא, בילויים. הכל
עשיתי איתם. ולפעמים אני חושב שאני זאב בודד, בכלל לא רוצה
חברה. אפילו להודו נסענו ביחד, חבורה של תרמילאים צעירים. עד
אחרי הצהריים כבר כולם אצלי, רואים שרק בווידאו ומעבירים
צחוקים.
אחר כך יש טלפון וזאת דלית.
"איתי?"
"דלית! מה קורה, חיכיתי לך אתמול..."
"אוי, אני מה-זה מצטערת, חברות שלי היו אצלי ולא יכולתי..."
אני שותק.
"ומה זה הרעש אצלך?" היא שואלת לפתע. "אהה... סתם, את יודעת,
חברים שלי חונקים אצלי בבית..."
"כן, גם שלי. יש לי דירה לבד אז הן ממש מתלהבות על הקטע... זה
מתחיל להמאס, האמת..."
"כן, גם עלי..."
"טוב, אז... בא לך לצאת לאנשהו עכשיו? או בערב, לא משנה לי,"
דלית מציעה בהיסוס.
"כן, בטח. יש איזה בית קפה שקט בשינקין... רוצה?"
"כן, מאוד. אז בתשע? בדירה שלי, תבוא לאסוף אותי?"
"כן... ערב טוב, דלית."
"ביי, איתי."
"מי זאת?" זקף עומר גבות.
"דלית."
"אה, הסטודנטית המתולתלת עם הגולף הכחול?"
"בדיוק."
"אתם יוצאים?" "כן." "לאיפה?" "לקפה למטה."
"מה? אל תהיה דפוק, קח אותה לאיזה מסעדה טובה, דיסקוטק, תביא
אותה לכאן, נכיר אותה, נגיד לך מה דעתי." אני מחייך בשקט
לעצמי.
"זה בסדר." עומר מושך בכתפיו ומזהיר שאני לא אצפה לכלום איתה
אם ככה אני מנסה להרשים. ככה מתחילים עם בחורה? ומה אני לובש?
את הג'ינס הזה והחולצה של גארפילד? טוב, לא צריך, הוא יסתום,
רק שאחר כך לא אבוא אליו בתלונות ויללות.