הפה יבש, העיניים לא דומעות. ומה זה הכאב שיושב לי בגרון?
הבחילה, הרעד בגוף החלש שרוצה ליפול? ואיזה בילבול. אני מחזיקה
את הראש...
כמה מחשבות רצות, כמה אנוכיות! וזו הפעם היחידה בחיי שאני
מודעת לאנוכיות הזו ואני סולחת לי. כל המחשבות עלי, מה אני
אעשה, איך אני אמשיך לחיות, איך אני אתגבר?
מנסה לדמיין לי את מחר ואז הכל מחשיך.
אני מתעוררת.
לקח לי שניה להבין שהתעוררתי לסיוט, ואז הנשימות הכבדות, אי
הרצון להאמין במציאות האכזרית שנחתה עלי, המועקה, חריקת
השיניים והחתכים שנעשים על מנת לטשטש את הכאב הנפשי האיום
הזה... כלום לא עוזר.
ואהבתי דבר אחד בתקופה ההיא;
לישון.
וישנתי וחלמתי על המציאות שרציתי.
נכנסת הביתה עם החיוך והעיניים הסיניות שלך, ואמרת "היתה טעות,
אני לא מת!"
מילדת טבע חייכנית הפכתי בגיל כ"כ צעיר לילדה עצובה ועייפה,
צוחקת מבחוץ, בפנים בעיקר בוכה.
לאנשים שמכירים אותי היום לא היתה את ההזדמנות להכיר אותי
באמת.
אני עדיין חופרת ומנסה לצאת אל הטבע והחיוכים שהיו לי. הייתי
אומרת שהתקדמתי מאז, אני פחות עצובה.

אוף, בבקשה אל תמותו לי...