הוא הלך.
הדמעות שבלחיים שלי הפסיקו להרגיש .
והרגשות שלי קיבלו שמות מקלים, הם רחוקים כל כך.
לא יודעת איך התרחקתי כל כך מהזרם הזה של החיים, אבל התחלתי
לטבוע.
אז עצרתי את המשחק
ומאחר שכבר אין את האפשרות להחחיל מחדש
החלפתי אותו
הפוטנציאל שלי לא ממומש, זה מה שכולם יודעים לההפטיר לכיווני.
גם אני לא.

חיבוק של פרידה, שכל כך פחדתי לתת, וידיים חלשות שלמרות הפחד
מסרבות לתת לו ללכת.
אני לא מי שאני.
מתכסה בקור של לילה כדי לתכנן שלבים קרובים
נגד האויב שמתקרב.

לא היה לו האומץ להגיד, אבל הוא הלך, הוא חמק מבין האצבעות
שלי,
ואני, טיפשונת, הייתי בטוחה שהוא הוא האור שהסתנן דרכן.
הם מכסים לי את העיניים בסרט, ולי כבר אין מה להגיד.
אין לי מה למחות.
רק לחכות.
אולי אולי אולי
הוא יחייך אליי
ואני
אני אאמין שהכל יהיה בסדר
ואשאיר את כל הטינופת מאחורי
ואחזור טהורה אל המקום ממנו התחלתי
אבל אין סליחות
הם לא מרשים לי להסתנוור
למרות שאני כל כך רוצה.
מדדה על חבל דק
וכל כך רוצה ליפול אל בין זרועות בטוחות, שיישמרו עלי.
כמו פעם?
לא.
לא שמרו עליי אף פעם.
רק שלחו אותי לזאבים.
הכל מבולבל ולא ידוע עכשיו
והרגשות קהים כמו סלעים.
חוץ מכמיהה.
שמישהו יישמור עליי.
בבקשה.

אי אפשר לשכוח
חיבוקים.