חם ונעים כאן מתחת.
קררר... שיהיה. ויגידו שקר, מפני שזה לא משנה.
לא לי, מפני שבין שדרות הבתים, הבניינים הגבוהים והרחובות
הצרים, ישנם אנשים. בני אדם כמעט בלי סוף, אנשים חמים המשמרים
ברחובות את חומה הקבוע של העיר.
שלא כמו בירושלים, קרים הם הלילות בתל אביב. לחות הים בורחת
ליפו, עם הרוח המתחככת בגורדי השחקים- הברזלים הקרים. קרים
ומצלים על בתי אבן קטנים ומונעים מקריסטל הירח, שירקוד ויחדור
בין חריצים חסוכי מלט וטיח. ירושלים היא עיר של אבן, כמעט ללא
מגדלים.
כיפות וקשתות תומכות באבנים עצומות לשטיפת מי השמש וקולון
הירח.

עצומות, אך חדירות מבחוץ ורגישות מבפנים, והן אינן מתביישות
בלחיים המפויחות או המוכתמות בכתובות גרפיטי, מפני שהאבנים
אוהבות ותומכות בנו בחום לאורך כל השנים, הימים והלילות שבהם
החולמים אוהבים. הסוודר חמים ונעים בחורף הזה. אני נמצא בחנות
ירושלמית בה מוכרים שריגים. כל אדם וסריג מהסוג שלו ולכל סוודר
או סריג יש אדם אותו הוא דורש, ולמרות זאת החנות ריקה. ייתכן
שהמבחר אינו גדול מספיק, כי לנו הכול לא מספיק. זוהי חנות
סריגים ואין סוחרים בה בדברים אחרים או מסוג הדברים, שאותם
פשוט לא מוכרים. זו חנות נחמדה ברחוב המשרגים. ישנה חנות נוספת
ונחמדה לא פחות ברחוב החייטים, אך היא למחלפות מחויטות-
למקומות פחות קרים.

"אדוני מעוניין בסריג? במידה ולא- יש עוד מבחר רב של סריגים
נוספים."
"כן, אני חושב שאקנה אות..." בעודי משיב למוכרת ומשרג את
החלטתי אל מול הראי הבוחן את עצמי, צידו הפנימי של החלון
משתקף בראי ובראווה אני רואה אותה- ברחוב שמעבר. פסי חציה
מגמגמים על הכביש, אור אדום שברמזור ועשן לבן מהמכוניות מונעים
מבעדה להמשיך ללכת את פינת הרחוב- רחוב החייטים. כל התמרורים,
העוצרים אותה ומורים לה אחרת, נותנים לי שהות, זמן לחשוב
ולהחליט ללא סייגים- "כן, אני חושב שאני אקנה אות... מיכל!"
צעקתי לעברה וקולי נדם לרגע מרוב התרגשות. האור מתחלף כתום,
העשן נעלם ואיתו המכוניות הרועשות. בדיוק בזמן בא לי השקט,
וצעקתי אליה עוברת. האור מתחלף ירוק והיא מסובבת את ראשה
ומבחינה בי למרות המרחק. הינד עפעף באורך הרגע שהתעוררתי
והמשכתי לחלום, זהו יותר משני רגעים שלה, והיא כבר נתמכת בכתפה
השמאלית על כתלי שער החנות, שולחת נשיקה מכף ידה ושואלת
לשלומי. עוד לא עניתי וכבר סביב מותנה מונחות ידיי, ועיניי
רובצות על לחייה הבשרניות, עסיסיות, מתוקות ומשכרות בתכולתן
הפנימית וכה חיוורות הן בחיצוניותן, עד שנראה כי הן סומקות את
כל פניה וצבע עורה שחום.

"אהה..." אני נאנח ומתחיל לדבר- "איך השירות?"
"לא רע. יש לך חבר?"
"בעזרת השם, אני מקווה שבקרוב."
"איך קוראים לו?"
"בגלגול הקודם קראו לו אברהם, והיום שמו יצחק. הוא אדם טוב
ונעים הליכות עם שיער אדמוני המעיד על חום לבו. ועיניו... נו,
טוב, תכלת הן."
אני מביט בה תוך כדי דיבורה השוטף ורק כמה שתתפוס את מבט עיניי
על צבעם הסתווי, המבעבע עלים של שלכת כאשר האדמה לוהטת במבעה
עוד מהקיץ שעבר. תלויה כשריג הגפן היא הכמיהה לגעת בה, במתיקות
המשכרת שלה. בנוגט מבטה אני בוחן ומבין בכמה חום ואהבה עשו
אותה. עוברת בי חולשה והיא מתעצמת. קור מצמרר עובר לי דרך עמוד
השידרה- כמו כלב מובס.
היה לי חם עד לכמה רגעים אחרונים   ו ג ו  ו  ע  י  ם.

חם ונעים כאן מתחת לפוך המכסה על המיטה בלילות שלכת צוננים.
כמה נעימה ומכרבלת ההרגשה של התעוררות בתוך חלום, אך הגיע הזמן
לקום ולא רק להתעורר, שהלילה נמוג אל תוך היום.
אני מניח שסוודרים באים בצורות רבות וכי לא כולם למכירה או
נתינה, לכן להתחיל את היום זה לצאת מתוך חלום.