אתה יודע, כבר תשעה חודשים ששנתי לא הייתה שלווה, שלא היו לי
חלומות מתוקים או שאיפות לעצמי. בלילות הייתי קמה פתאום מחפשת
אותך, מנסה להריח אותך, שפתיי היו משתוקקות ממש מתחננות
לנשיקתך ולא היית שם. נעלמת כמו שמש, שמתחבאת מתחת לעננים. לא
הצצת עליי, אפילו. רציתי לספר לך כמה אני אוהבת אותך, רציתי
לרדת על ברכיי כמו עני המתחנן ללחמו. כך בדיוק רציתי להתחנן
לחזרתך ,אבל לבסוף הבנתי שכל מה שבאמת רציתי לומר לך זה שאתה
פחדן! חודשים, שלבי נתלש מעורקיו וחובר אלייך. נתתי לך את כולי
ומעבר לזה רק כדי לראות את הברק הזה, שנצץ בעינייך.

אתה עזבת, עזבת פתאום אחרי שהיית איתי, אחרי שנשקת לי, אחרי
שחבקת בחום, שליטפת שערי באהבה אינסופית. הצרחה, שבקעה מגרוני
באותו הרגע, תשאיר צלצולים באוזניי לנצח. נפלתי על הרצפה בבכי,
שקרע את כל גופי. לא רציתי לחיות, הרגשתי שכל עולמי חרב עליי.
לעולם לא באמת הבנת כמה אני אוהבת אותך, תמיד רק היית פחדן
שהתחבא מההורים משליטי הטרור. התנהגת כמו ילד קטן במקום להילחם
על האושר שלך. ואני, קיבלתי את כל ההשפלות, את כל העלבונות, רק
בשבילך, רק כי אהבתי אותך. ממילה אחת פתאום שכחת את כל מה
שקיבלת, את השטיח האדום, שהונח לכבודך בפתח ביתי רק כדי שתרגיש
אהוב ורצוי, משהו שלא הרגשת בביתך אף לא פעם אחת. מילה אחת, זה
כל מה שהיה צריך כדי שתוותר עליי, כדי שתוותר על אותם לילות של
תשוקה לאור הנרות והמוזיקה הנעימה, רק מילה...

לכם, אותם אנשים קרים וחסרי לב, רק רציתי לדעת למה. עד כמה חד
היה הכאב, כשראיתם שבמספר חודשים גרמתי לו אושר יותר גדול ממה
שאי-פעם גרמתם לו אם בכלל?... אחרי כל השנים של הדיכאונות
וההסתגרות הוא חייך, הוא צחק, לבו היה מלא ואתם באתם ולקחתם את
זה באיומים. אסרתם עליו אהבה. אתם אולי גאים בעצמכם ומרגישים
כמו אריות עכשיו, אתם באמת כמו אריות, אתם טורפי נבלות,
שמחפשים להשליט הרס בסביבתכם. קיבלתם לבית בחורה, שלא נותרו
עוד רבים כמוה, אך נהגתם בה כסמרטוט. לעולם לא הכרתם אותם, אך
שגרמה ל"יקירכם" אושר, זו היתה טעות שלא סלחתם.

אהובי, פחדן שלי, מאז אותו יום אני אהבה עוד לא מצאתי. האמת,
אני גם לא חושבת שאצליח למצוא. אני יודעת שהתגברתי עלייך, שלבי
הבין שלא היה לי בן-זוג, אלא אימצתי ילד לגדל. אני לפחות מקווה
שיום אחד תעריך את האהבה שלי ואת ההקרבות, שעשיתי למענך. אתה
אולי תמצא בחורה חדשה למשחק השחמט שלך, תזיז אותה לכל כיוון
שתבחר ולבסוף פשוט תעיף אותה מחייך בלי מילה אחת, רק זיכרון רע
ופחד גדול מאהבה. אני לא מרחמת על עצמי וגם לא מרחמת עליך, כי
אתה קיבלת את מצבך ובחרת לאבד את עצמך למענם, אז אני מכבדת את
זה. אני כועסת, כי מעולם לא הקשבת, מעולם לא היית פה בשבילי.
לא עזרת לי להתגבר כדי לבנות את חיי מחדש. אני מפחדת להיקשר.
הדבר היחיד, שאני רואה בכל בחור, זה את הפרצוף שלך בדמות שטן
מצחקק.

אינני יודעת אם אי-פעם תקרא את המכתב הזה או אם אני רוצה בכלל,
שתקרא. תמיד תדע שלעולם לא אפסיק לאהוב אותך ולנצור אותך,
ולעולם לא אפסיק לכעוס על שנתת ללבי מחלה סופנית, תודה...