עכשיו אני בוכה.
לא, לא בגללך.
וכן, מי שידבר איתי עכשיו ישמע רק צעקות ועצבים.
כן, גם את.

אני מחפשת איך להכאיב לעצמי.
ברור, אני יכולה לחתוך את עצמי, לשרוף, לפצוע, להכאיב, לדפוק
את הראש בקיר, ומה לא..
אבל כל זה לא שווה. זה לא הכאב שאני מחפשת.
זה פיזי. לא יותר.
אני רוצה שיכאב לי בצורה אחרת. כאב הרבה יותר חד. יותר שורף,
יותר דוקר, יותר מדמם.
והאמת? אני לא צריכה את העזרה שלך בזה. זה שלא תשלחי לי תמונה,
או לא תעני לי על שאלות באמת לא ישנה כלום. יש כל כך הרבה
דברים אחרים..
אני מזוכיסטית.
זאת המטרה שלי רוב הזמן. להכאיב.
ולא אכפת לי מה המחיר.
אני ארמוס את כל העולם, כדי לקבל את מה שאני רוצה.
כדי שתהיה לי עוד סכין לנעוץ לעצמי בגב.
כל מה שמעניין אותי זה איך לגרום לי לבכות.
וכמה שיותר.
אולי בסוף אני אפתח חסינות לדברים האלה, אולי אחרי שהם יכאיבו
ויכאיבו זה פשוט יעלם. פשוט לא יהיה לי אכפת יותר.

אין לך מושג כמה זה משחרר.
אין לך מושג איזו הרגשה טובה יש פתאום אחרי שכל כך כואב.
במיוחד אחרי שאת יודעת שזה בשליטתך.
כשאת יודעת שככה כואב רק כשאת רוצה, ובשאר הזמן הכל מודחק
פנימה.
לא מתפרץ מתי שלא צריך.
את הכל את קובעת.
את קובעת מתי לבכות, מתי להרגיש רע.
מתי יכאב, וכמה.
את גורמת לעצמך להרגיש טוב.

אני פשוט מחייכת אחר כך.
זה פשוט מנקה אותי מבפנים. זה מרוקן את כל מה שכואב. מוציא
הכל.
ואז אני יכולה לחזור להתעלם. ואז הכל יכול להיות ממש ממש
בסדר.
כל מה שכבד, פתאום נעלם.
פורקן כזה, שמרגיש כל כך טוב.


אני משתמשת בך במובן מסויים.
אני משתמשת בך כדי לתלוש לי את הלב החוצה.
אני משתמשת בך כי זה הכי קל.
הכי קל להכאיב, הכי קל למצוא איך, הכי כואב.

הכי קל להכניס לעצמי דברים לראש.
הכי קל ללכת לקרוא מה שאיתי כתב עליך.
הכי קל לשמוע אותך אומרת דברים ולהתפוצץ מפנים.
הכי קל פשוט להיזכר בכל מה שאמרת.

הכי קל לבכות בגללך.

את כמו הסכין הכי חדה.
ואני פשוט חותכת איתה שוב ושוב.
ואני נהנית.

אני נהנית לדקור אותי איתך כל פעם מחדש.
ועוד יותר, לרוץ אליך שתחבשי את מה שכביכול את עשית.

אני אוהבת את השליטה.
אני אוהבת את ההרגשה.
אני אוהבת להתנחם אצלך.

זאת ההרגשה הכי טובה בעולם.
לקבל חיבוק דווקא כשנמצאים במקום הכי נמוך.