יושבת בבית קפה
בשדרות בן-גוריון פינת רחוב אמיל זולא
מפגש מרגש לכשעצמו
אני לא יודעת מה איתם
אני מתרגשת
והגשם יורד בשטף
ממול מיני מרקט גרץ
פעם קראו לו מכולת גרץ

אני שותה הפוך במאג
ואיזו אורבניות נפלאה זורמת מתוכו ישר לנשמה
ומחממת

זרה לעצמי פתאום
הבדידות שלי לא נוגעת בי
ניתקה מגע המנוולת
אין דבר... היא עוד תזחל על ברכיים

ניוקי, סיידר, וסלט חסה קטן
והשולחן בינינו
היא יושבת מולי, הבדידות, דברנית בדרך כלל
ושותקת
הפכה זרה, לא מכירה אותי פתאום
אני מביטה בה בזלזול
היא משפילה עיניים

עובדים זרים, רצים לדרכם
גם אני זרה
ואנשים זרים זה לזה
ואולי להפך אדם לאדם זאב, וזאבים דרכם
לשוטט בחבורות
אבל הם רחוקים, בהרים המושלגים
אנחנו פה בתל-אביב
ואנשים אינם זאבים
אם כבר זאבים אז, בודדים, עירוניים

הגשם הזה שבא פתאום
משמח את הלב, מטריות נפתחות אליו
צבעוניות
כמו פרחים לשמש של אביב
כאן, היום
בתל-אביב

תל-אביב - היום אני יודעת, היום אני קובעת
סופית, ללא לבטים נוספים, היא
מטרופולין
כן, כן
ואפילו שהיא מכוערת מעט העיר
זה מוסיף נדבך נוסף על חינה, שהוא גם כך רב
חיננית, נועזת - רק חבל שלא רואים את הים
עיר של ים, והים מוסתר על-ידי מפלצות בטון
שקוראים להם מלונות פאר
נו, וזה לא ניתן לתיקון
מילא...

מה עושה אותה לכזו?
המגוון? הזרות? הגודל?
הפוזה?

בתים ישנים קלופיי לחות?
זקנים וזקנות שרואים עצמם שייכים לכאן לחלוטין?
מכוניות חדשות, יותר צבעוניות, פחות פרקטיות

אם אסתום את האוזניים
אדמה עצמי יושבת בבית קפה במנהטן
באחת מסמטאות  הווילז
או באיזו שכונה לא אופיינית בפריז
זהו שאמרתי
אורבני, קוסמופוליטי
וזה יוצר בי נעימות בלתי מוסברת

הבדידות שלי אינה מכירה אותי
אין דבר, היא תחזור ותתחנן שאחוס עליה
כשנחזור הביתה

בפרברים, שם היא נמרה
שם היא חושפת שיניים
היום אני שונאת פרברים
במיוחד


פברואר 2003