כל פעם שחזרתי מלבקר אותו במחלקה המתרוקנת הזאת היתי חוזרת
יותר ויותר דפוקה.
כל פעם הכניסו לו צינור חדש, עבה יותר, והעיינים שלו נעצמו
יותר, וזה שהיה במיטה השמאלית ממנו נפטר ביום שבת בבוקר, והבן
שלו בכה, הוא דוקא היה נחמד, חבל.
היתי יוצאת החוצה ומתקשרת אל היחיד שהיה מחזיר אותי למציאות
מלטף את היד בלי לגעת מבליע בפנים את הדמעות משכיח הכל. ואז
חוזרת לשם.
הוא היה צוחק עלי, מנסה להצחיק אותי יותר נכון...
אומר שמרוב דמעות יש לי כבר מסלולים על הלחיים, והוא היה צובט
לי את הלחיים הלחות,
וקורא להן נתיבי איילון, נועדו רק כדי להעביר דמעות מהריסים
לריצפה וכל פעם היתי צוחקת. ואז חוזרת לשם.
ולבנתיים למדתי להתרגל למציאות, לאנשים שמתים במיטה הסמוכה,
ולחייך למשפחה של אלו שנשארו בחיים,
למדתי שאין כמו שיחה עם מישהו שמתגעגע כדי להחזיק מעמד, והכי
חשוב זה שלמדתי שאני יכולה להסתדר גם בלי ליטופים בלי לגעת אבל
אם לא היה לי אותם, היו מדווחים בגלגל"צ על עומס בנתיבי
איילון/