שנאתי אותה. אך הדמעות זלגו בכמות שיכלה למלא את הכנרת.
בכיתי, ועוד קצת בכיתי ואחר כך בכיתי עוד הרבה.
"נועה מרגלית, חברתכם לכתה, נהרגה בנפילה מהקומה השניה", אמר
השוטר שנכנס לכתה רק לפני דקות ספורות, "היא נפלה על הגדר
שעברה לה דרך הישבן והגב העליון".
בכיתי, למרות ששנאתי אותה.
דם אדום כמו הצבע של הגחלים נזל על גופה המדהים, שיערה השטני
נצבע כולו באדום. החולצה הורודה שלבשה הייתה נהר של נוזל בצבע
בורדו שבו קיימים כל 18 שנות חייה.
היה זה כמו השקט שלפני ה-"גווווווווווול" של שדרני הכדורגל
הדרום-אמריקאי.
כולנו התחלנו לבכות, לחבק אחד את השני, להראות כמה אנחנו
מלוכדים וכואבים את מותה של נועה.

נועה הייתה מסוג האנשים האלה שתמיד חושבים שמגיע להם.
כשהיא הייתה נוסעת איתנו לטיולים, תמיד היא רבה שישימו את
המוזיקה שהיא רוצה, את הקירור שהיא רוצה ואת הסרט שהיא רוצה.
"מגיע לי", היא הייתה אומרת, על כל דבר ועל כל אחד.
היא לא הייתה מפונקת במיוחד, לא מהאנשים שההורים שלהם עובדים
בשבילם. היא עבדה, באיזו פיצריה נידחת בעד משכורת זעומה, אך
מחסור הכסף לא הפריע לה להיות חרא של בנאדם.
ההורים שלה היו דווקא אנשים מאוד נחמדים. בערב כתה אחד, בכתה
ז', היינו אצלה. הם הכינו עוגות והביאו משקאות וממתקים. כמובן
שזה לא הפריע לנועה להיות הבנאדם שהיא... ברור שראינו את הסרט
שהיא רצתה לראות ואחרי זה שמענו את המוזיקה שהיא רצתה לשמוע.
ההורים שלה הלכו כנתינים אחרי דיקטטור גדול ומאיים. היא הייתה
בתם היחידה, יכול להיות שהם פחדו לאבד אותה.
אליי היא התאכזרה באופן קבוע. לא הייתי בין הגבוהים בכתה,
הייתי בגובה של הבנות בד"כ. היא הייתה תמיד הכי גבוהה, הכי
יפה, עם התחת שנראה הכי טוב. באופן מאוד מפתיע היא הייתה תמיד
פופולרית, איזו בחורה יפה מבחוץ לא תהיה פופולרית? אבל
הנסיונות שלה לשמור על הפופולריות הם אלה שפגעו בי.

הייתה הפעם ההיא שהיא התחזתה לאיזו בחורה בלונדינית שופעת חזה
שלמדה כתה מעליי שהייתי דלוק עליה במשך שנה... אפילו יותר...
היא ביקשה ממני, בתור אור הזאת, לשלוח לה תמונה, ודיברנו
ושלחתי לה תמונות שלי, והיא לא שלחה לי כלום, בסופו של דבר היא
אמרה - "בוא נפגש איפשהו" וקבענו להפגש.
הגעתי בזמן למקום המיועד, וחיכיתי וחיכיתי, אחרי חצי שעה של
איחור מגיעה הנועה הזאת עם החברות שלה ואומרת לי: "מחכה לאור,
הא?" והיא וכל החברות שלה מתחילות לצחוק.
זה הופץ בכל הביצפר, והגיע גם לאור הזאת....

שנאתי אותה, היא הייתה מגעילה לכל אחד שלא יכול לתרום לה ושהיא
לא יכולה להוציא ממנו משהו.
כמו עם מושיק הזה, מושיק, החבר הקבוע שלה... הוא לא גר באיזור,
הוא גר בשכונה הכי עשירה בעיר, אבא שלו סוכן נדל"ן או משהו
בחו"ל, בכל אופן, יש לו ווילה וכבר אוטו חדש וטלוויזיה של איזה
80 אינצ' וכל מה שילד רוצה שיהיה לו, לו כבר היה 2 מכל דבר.
הוא גם נראה טוב, לא יודע כמה מזה אלה דברים סינטתיים אבל הוא
נראה טוב, גם אני יכול להגיד את זה.
הוא אהב אותה, הוא קנה לה תכשיטים, אוכל, בעצם... מה הוא לא
קנה לה? כל מה שהיא ביקשה. אחרי כמה זמן אבא שלו פשט את
הרגל.... הם עברו לאחת השכונות הפחות יוקרתיות ואבא שלו מכר את
כל מה שיש לו, רק כדי לסגור את החודש... הם התרוששו בקצב מהיר
מאוד.
מיד כשנועה שמעה על זה, החבר שהיא כל כך אהבה נזרק...
שנאתי אותה!

המפקח המיוחד שבא לחקור את נסיבות המוות הודיע שהיא החליקה
מחדר אנגלית בקומה השניה בעקבות המים מהמזגן שדלפו שם.
לא האמנתי שהמים עם הסבון והשמן יעבדו טוב כל כך, שפכתי אותם
שם רק לפני כחצי שעה, ידעתי שהיא תבוא לשם. היא תמיד הייתה באה
לחלון, מחפשת משהו אי שם בשמים הכחולים עם העננים הלבנים כשלג.
כאילו מחפשת עתיד ורוד יותר בגיהינום ששרר עליה.
כשהיא הגיעה, אף אחד לא היה בכיתה, היא החליקה בלי שום בעיה,
נעלי הפלטפורמה האדומות שלה פשוט לא הצליחו לבלום, והחלון
הנמוך שהיה שם, היה השער שלי לנצחון.
קורת הגדר שיפדה אותה בתחת ובראש, 2 המקומות שהכי שנאתי אצלה.
התחת הכל כך סקסי שלה שגרר אחריו חרמנות מכל אחד שהביט בו,
והראש הרשע שממנו באה כל האגואיסטיות והאכזריות שלה לאנשים.
עכישו כשהיא כבר לא פה, לכל הנוגעים בדבר יהיו חיים מאושרים
הרבה יותר.
לא אכפת לי שימצאו שזה אני אשם בכל זה, עשיתי מה שרציתי,
הבקעתי את שער הנצחון. עכשיו חייהם של כולם יהיו יותר טובים.

בכיתי זמן רב, דמעות תנין נפלו מלחיי כמו ממפל אחרי נהר סוער.

הרבה בכיתי, כך לפחות אני חושב. היינו מלוכדים, כל הכתה שלנו,
הבלונדיניות והבנים השריריים, החנונים, הבנות היפות, הערסים
והבנות הגבוהות, כולנו היינו כאחד, בכינו ביחד.
רק אצלי, למרות שהדמעות זלגו והעיניים דמעו, החיוך על שפתיי לא
ירד. קשה לשים לב לזה כשמרוכזים כל כך במה שאבד, לא שמים לב
לאנשים אחרים.
שנאתי אותה כל כך.