טסתי לשני כנסים בסקנדינביה. משדה התעופה של הלסינקי יצאתי ישר
לתחנת האוטובוסים לחפש את הקו ל-Lahti, מאה ק"מ צפונית
להלסינקי, אותה בקרתי לאחרונה לפני 33 שנים, כך שאוצר המילים
הפיני שלי הסתכם באיקסי, קקסי, נליה (ניחשתם - אחת, שתיים,
שלוש), ייטלו ואאורינקו - גלידה ושמש. אך לא נזקקתי לו, כי
האישה בתחנה הסבירה לי באנגלית רהוטה למדי שגם היא נוסעת באותו
האוטובוס. כך שישבתי לידה כדי לשמוע שגם היא יצאה עכשיו ממצרים
לחופשת מולדת, שם עובדת מזה 25 שנים כאחות בבית חולים קופטי
הנמצא באסואן.
היא מקללת לא רע בערבית, צוחקת על החום של תל אביב, רק 35
מעלות, כי אצלה באסואן מגיעה הטמפרטורה ל-50 מעלות. יום קודם
היה רק 40, וזה נחשב ליום קריר...
סיפורי המעלות חיממו את הלב ולא הרגשתי את הזמן החולף עד
שהגעתי ל-Lahti, ושם התכנסתי שלושה ימים לשמיעת הרצאות באווירה
נעימה של קבוצה קטנה בת 24 משתתפים, ההולכת בהפסקת צהריים
למסעדה הקרובה בזוגות, בשלשות, כמו בימי ביה"ס העליזים, עד
לחזרה בתשובה בנמל התעופה של הלסינקי, בדרך לקופנהאגן, שם
חיכתה לי ריטה, בעלת הבית הבלונדינית שאותה חלמתי לזיין תשעה
ימים, אך נס פך השמן לא קרה לי והיא נותרה קרה, חוץ מהזמנה
לצאת לשמוע זמרת ג'ז בגני טיבולי.
חזרתי לחצי החדר עם חצי תאוותי במוחי, כאשר את חצי החדר השני
השכירה ריטה למשתתף משוויץ אשר שמו הדהד על הדלת, סרגיי
חזנוביץ, ולא צריך להיות שרלוק הומלס כדי להבין שמדובר בבעל
ברית מבוכרה, שנדד לארץ היודל. הבנתי שמארגני הכנס ניסו במידת
האפשר לארגן קבוצות אתניות-דתיות באותו הבית, אך הפתק על דלת
חדר השינה של ריטה בישר על ג'ף Shamata מארה"ב. אני לא שמעתי
על שם כזה, שמטה, עם צליל שמני המתקרב למזרח.
התברר שהבלונדינית עם החזה הזקור, אם לשתי בנות בשנות העשרים
בהן לא חזיתי, זקוקה להשלמת הכנסה למרות שגרה בגפה (ולכן רציתי
לגפפה), אך יוקר המחיה  בארצה של בת הים הקטנה גרם לה להשכיר
את חדרה לג'ף ולבת זוגו, בעוד היא ישנה  במטבח על מזרן.

ג'ף הגיע למחרת עם רעייתו, שנראתה כמו אחת מצאצאי האירים של
המייפלאור.
לאחר לחיצת היד שאלתי מיד למקור השם, וג'ף לא אכזב. הוא נולד
לאם יהודיה. רעייתו מאמינה בדת הבודהיסטית, לכן השליכו את שם
משפחתם המקורי כדי לבחור בשם המשותף למשפחה החדשה.
אנחנו קמנו לבוקר חדש, חמישה בדירה אחת, 3 יהודים, פרוטסטנטנית
ובודהיסטית. ג'ף אמר בהתחלה שאינו מגדיר עצמו כיהודי.
סרגיי דפק על דלתי ביום שישי לקראת חצות לספר לי בגאווה שחזר
מבית הכנסת בקופנהאגן. למחרת בארוחת הבוקר סיפר סרגיי כיצד
התפלאה ריטה שיהודי מישראל לא מתפלל בבית הכנסת, ואילו יהודי
משווייץ כן. אני לא רציתי להיראות משווייץ, רק אמרתי שאני
ישראלי, כמו שהיא דנית והוא שוויצרי, והבחירה בדת היא כמו
הבחירה לשאוף אופיום.

בכנס ההמוני והמתמשך השתתפו כ-2000 אנשי חינוך מתמטי מרחבי
העולם. ביניהם פגשתי את
ז. אוסיסקין האמריקאי, שאת מאמריו קראתי לפני שנים. לא ידעתי
מה מוצאו, למרות הקרבה בין שמו לאוסישקין, וגם לא ידעתי מה
מסתתר מאחורי הזין.
לאחר שסיפר לי על מקום מגוריו באוהיו, השווה את המרחק בין
אוהיו לסיאטל למרחק בין מטולה לאילת, באנגלית כמובן. אך כבר
עלה בי החשד שמשהו רקוב בממלכת דנמרק. הסתכלתי על התג וקראתי
Zalman. כל כך רציתי לשיר "זלמן יש לו מכנסיים", אך התאפקתי,
כי גם לא זכרתי איך אומרים מכנסיים באנגלית, רק אמרתי לו: "To
be or not to be a Jew  in Kopenhagen".

משם חזרתי לארץ דרך פרנקפורט, ובשער המבודד בשדה התעופה כבר לא
היתה לי בעיה להבחין מיהו יהודי.