כבר הרבה זמן שאני לא ישן כמו שצריך. שנתיים פחות או יותר. מאז
אותו לילה בו טבעו אשתי ובתי על אותה ספינה ארורה, אותה ספינת
נופש. אני מעולם לא ידעתי למה נתתי להם לעלות על הספינה הזאת,
למרות שהייתה לי הרגשה שמשהו רע עומד לקרות.
אני זוכר את הרגע שחיכיתי שיחזרו עמי אל הרציף והבטתי לעבר
הספינה. החזרה למזח הוקדמה ביום בגלל התחזיות לסערה, סערה
שהקדימה את התחזיות. אני ראיתי את הספינה מתרסקת לסלעים. עד
היום אני רואה את הרגע הזה כשאני מסתכל לאותה נקודה, כאילו
אותו מקרה קפא באותו רגע וחוזר על עצמו שוב ושוב.
אני לא יודע למה, אבל כל התקופה הזאת כשאני ישן אני חולם על
המגדלור. משהו גורם לי לפחד ממנו. חשש מתעורר בליבי בכל פעם
שאני מסתכל עליו, חשש לא מוסבר, חסר כל היגיון. יש שם משהו,
אני פשוט מרגיש את זה.
אותו מגדלור שרודף אותי בחלומותי ממוקם על המזח והיה צריך
להציל את הספינה שבה טבעו שתי יקירותיי.
רוב הגופות נמצאו או נפלטו לחוף, אבל לא היה זכר לאשתי ולילדתי
בת השבע.
שלשום ישבתי כהרגלי על אבן לצד הכביש והסתכלי למקום שבו התרסקה
הספינה. לא שמתי לב לזמן והשמש התחילה לשקוע. האור במגדלור
התחיל לדלוק. חשבתי על זה: מי באמת מפעיל את המגדלור כל לילה?
אף אחד בעיירה לא היה אחראי על זה והדיעה הרווחת הייתה שההוא
פשוט מופעל מעצמו, על ידי מחשב או משהו בסגנון.
ואז הבחנתי במשהו: האור לא זז! הוא האיר על נקודה אחת וזו
הייתה אותה נקודה שהסתכלתי עלייה כבר שנתיים!
רצתי למגדל עם כל החששות והפחדים שהיו בי. הדלתות שלו לא היו
נעולות. עליתי עד למעלה וראיתי אור בוהק מאוחרי הדלתות. חשבתי
שזה של הפנסים. כשפתחתי את הדלת הופתעתי מאוד.
לא היה פנס בחדר, רק דמות של אישה שזהרה באור מסנוור. למרות
האור הצלחתי לראות אותה. הצלחתי לראות את הכל למרות שלפי כל
חוקי הפיזיקה והמציאות הייתי צריך להיות עיוור עכשיו. היו לה
פנים עדינות כמו של ילדה ושיער מתולתל וכסוף שנפל על כתפיה.
היא זו שהאירה את הלילה כל השנים האלו! לא היה שום פנס בחדר.
הרגשתי שהתנתקתי מהמציאות והרגשתי טוב עם זה.
היא פנתה אליי בחיוך וקראה לי: "צ'ארלס." קולה היה קול נגינה
של נבל.
התקשתי לדבר. בסוף הצלחתי לענות לה. שאלתי אותה מי היא.
היא ענתה: "אני המגדלור. אני עוזרת לאנשים למצוא את דרכם
בחשיכה. זוהי תמצית הרעיון של המגדלור. לשם כך הוא נבנה."
סקרנותי גברה על חששותיי ושאלתי: "את משכת אותי לכאן?"
"כן," ענתה בשלווה. "כשאת אומרת לעזור למצוא את הדרך את
מתכוונת יותר בצורה מטאפורית?" המשכתי והיא ענתה: "כן, בעיקר.
אל תשכח שאני גם מפעילה את המגדלור הזה בלילות כבר כמה שנים.
חיכינו לך. מה לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע לכאן?"
"העולם הזה באמת צריך אור. יש בו כל כך הרבה עצבות."
היא הביטה החוצה לעבר אותה נקודה בעיניים עצובות. שאלתי אותה
עם מעט אשמה בקול שלי: "למה? למה הן היו צריכות ללכת לי ככה?
למה לא הצלת אותן?"
"הייתה תקלה. אתה היית צריך להיות על אותה ספינה, היית צריך
להישאר איתן, ללכת יחד איתן. לא הייתם אמורים להיפרד. הן מחכות
לך, צ'ארלס, בגלל זה קראתי לך לבוא לכאן, שתצטרף אליהן."
הבנתי את זה פתאום. "אני הולך למות עכשיו?" שאלתי בפתאומיות.
"אתה כבר מת עכשיו," ענתה, ואני לא הרגשתי שלווה כל כך גדולה
מזה שנתיים. "כל מי שאת מביאה אותו לכאן מת בסוף?" שאלתי. "זו
השלווה שאני יכולה להציע בעולם מנוכר זה," באה התשובה. "אבל
אתה תיהיה האחרון," המשיכה. "אנשים הפסיקו להקשיב, הם מעדיפים
לשקוע ברחמים עצמיים." הבנתי אותה מעומק ליבי.
הסתכלתי כמה רגעים החוצה, למקום שבו ניפרדתי מדיאנה וקריסטי
האהובות שלי. ואז נתתי להן יד והלכנו. אחרי כמה ימים כשהאור
במגדלור פסק, אנשי העיירה באו לבדוק מה קרה. הם הופתעו שהדלתות
לא היו נעולות לשם שינוי, ועוד יותר כשמצאו חדר ריק מחפצים. הם
לא הבינו מה האיר להם כל השנים ואיך זה נעלם. היו הרבה
תיאוריות בנושא. במרכז החדר שכבה גופתי. הם חשבו שבאתי לכאן
להתאבד. חלקם אמרו שלקחתי מנת יתר. אף אחד מהם לא ראה יותר את
האור בחייו.
