לילה קר, גשם בחוץ, חדר חם, האוויר בפנים דחוס.
מתעוררת מסיוט, שומעת צעקה, ופתאום שקט, נשמעת לה רק שתיקה.
ואף אחד לא צעק, אין פה אף אחד מסביב, אלה הם, האנשים ההם,
האנשים האפורים. הם מלווים אותי לכל מקום עם עיניהם הפעורות,
מספרים לי על כל הזוועות הנוראות.
ילדה קטנה הולכת לה בשביל ארוך, נראה כאילו הוא לא יגמר, והיא
לבד, לא נשאר לה אף אחד מלבד עצמה, כי את כולם אכל היצור
הנורא. באמא ירו לנגד עיניה, את אבא לתאי הגז שלחו, את אחיה
הגדול פשוט לא ראתה עוד ואין לדעת מה עלה בגורלו. והיא, קטנה,
הצליחה לברוח, ואין לה ברירה אחרת מלבד ללכת בשביל, לראות
לקראת איזה גורל אותה הוא יוביל.
ואני רוצה לתת לה יד וללטף את שערה, ולומר לה שיהיה בסדר, שהיא
בחיים, שזה לא גיהינום אלא פשוט חבורה גדולה של אנשים רעים.
והיא לא מאמינה, וממשיכה לבכות, בלי דמעות, בכי מתייסר, על
משפחה שלעולם לא תראה יותר. ואין לה אפילו תמונה, אלא רק
זיכרונות, מימים טובים יותר, ימים של חלומות.
והיא מגיעה ליער, ופוגשת בבור, בור פעור וגדול. האדמה עוד חמה,
עוד זועקת. נשמעת יללה מרחוק, ובכי חנוק של תינוק, והילדה
מתקרבת לבור, צעד ועוד צעד, ואז נופלת לאחור, לא רוצה להתבונן
שוב באותו הבור.
אנשים, נשים, ילדים וזקנים, שוכבים אחד על השני, בדם הם
מלאים.
ויש עוד מעט תזוזה, כאילו יש עוד חיים, והילדה, מלאת תקווה
לפגוש במישהו בין החיים.
אך התקווה אבודה, כי היא נשארה לה לבד, ילדה אחת, בודדה וקטנה,
ביער גדול שרוי בעלטה.




הייתי בפולין שנה שעברה... עברנו שם חוויה שאי אפשר לתאר אותה
במילים.
ביקשו מכל אחד לכתוב קטע לטקס שערכנו ביום השואה.
זה מה שאני כתבתי.