היא עמדה שם, מולם. כולם היו, אך איש בחדר לא שם לב אליה, אף
אחד לא ראה שנפלה, אף אחד לא ראה שהכל היה כבד עליה והיא, היא
פשוט התמוטטה.
היא ניסתה לקום אך רגליה כשלו, היא ניסתה לקרוא לעזרה, אך לא
יצאו מילים מפיה.
היא הייתה רזה, כחושה כזו, עור ועצמות, בחורה נאה, למראית עין,
אך לא למראית עיניה.
היא שנאה את עצמה, את כל מה שהיה בה, היא חשבה שאיננה טובה
לאיש, ושלעולם לא תזכה אהבה להרגיש.
כאב לה עכשיו, שם על הרצפה הקרה, כאב לה שלא הושיטו לה יד, שלא
התכופף אליה אף אחד.
היא לא הבינה איך לא רואים אותה, אולי היא בעצם לא קיימת
בכלל?

בעודה שקועה במחשבות אובדניות, הרגישה בגל חום שהתקרב אליה,
היא הסתובבה בשארית כוחותיה וראתה מולה אדם, גבוה במקצת, עם
עיניים שטומנות בתוכן את כל מסתורי החיים, היא רואה אותו עומד
שם, מאחוריה, מושיט לה יד לעזרה.
לא היו מילים בפיה, ורק חיוך גדול של אושר הסגיר את אשר הרגישה
באותו הרגע.
הוא עזר לה לקום וניקה קלות את שמלתה עם ידו. היא אהבה את המגע
שלו, רך כזה, אמיתי. כבר הרבה זמן שאף אחד לא נגע בה, שאף אחד
לא חייך אליה.
הוא אמר: "את רוצה לשבת? להירגע... אני אביא לך משו לשתות".
היא לא הגיבה, ועדיין החיוך המטופש על פניה.
עברה דקה, והיא יושבת על הכיסא, בלתי נראית, היא כבר החלה
לחשוב שזה היה רק הדמיון שלה שתעתע בה, שדבר לא קרה, והחיוך
המטופש נמוג מפניה כלא היה.
היא קמה במאמץ רב, והחלה מפלסת את דרכה לכיוון היציאה.
בהגיעה לחנייה, אימצה את מוחה להיזכר היכן חנתה, ואז, משום
מקום, שוב עטף אותה גל אדיר של חום.
הוא עמד מאחוריה, עם כוס מים ביד, היא לא הבינה, היא לא מבינה
הרבה דברים.
הוא חייך בשנית, חיוך מופתע מעט, ואז פנה אליה ואמר: "היה תור
ארוך בבר, אפילו קרח לא נשאר להם שם, חובבנים..."
"למה הלכת? אני מטריד אותך?" שאל בחוסר נוחות וגירד את ראשו.
גל החום לא מש מגופה, ולכן החליטה לעשות מעשה, היא לא רוצה
להיות יותר בלתי נראית, הוא ראה אותה, ומגיע לו יחס הוגן, היא
החליטה לדבר.
"אני מצטערת, פשוט לא חשבתי שתחזור, לא הולך לי כל כך טוב בזמן
האחרון, אז לא חשבתי שהערב הזה יהיה יוצא דופן".
הוא נעץ בה מבט מהורהר במקצת, לא יודע מה לומר ואיך לענות, איך
להגיב לטיפשה שכזאת.
"אממ, תראי, אם אין לך התנגדות, אשמח לקחת אותך לבית קפה... זה
כאן קרוב, נשב ונדבר, תספרי לי מה שתרצי, ומה שלא תרצי לא
תספרי, מה את אומרת?" שאל במבט ספקני.
והיא, עודנה מופתעת מעצם השאלה, חייכה קלות, כבר לא באופן
מטופש, ואמרה: "אני אשמח".
והם ישבו שם ודיברו, ושתו קפה ושוקו ואכלו עוגיות, וצחקו ושרו,
ומלמלו שטויות.
היא הסתכלה לרגע בחלון, רק כדי לגלות שהבוקר הגיע, והיא הייתה
בחוץ כל הלילה.
היא לא חשבה שידאגו לה, כי הרי לאף אחד לא איכפת, אבל אז...
הטלפון שלה צלצל.
היא בכלל כבר שכחה מקיומו, קבור לו אי שם בתוך התיק.
"הטלפון שלך מצלצל... את לא מתכוונת לענות?" אמר לה בעודו
מסיים את הקפה.
"אממ כן, ודאי, הלו?..." היא ענתה בלי הרבה רצון.
"מתוקה לאן נעלמת... הכל בסדר? כבר דאגנו מאוד... איפה את?"
אמר הקול בצד השני של הקו.
"אני בסדר, אני פשוט לא בבית, למה אתם דואגים כל הזמן, אמא?
הא? אין לכם משו אחר להתעסק בו? אני חיה, נושמת, ואפילו
מאושרת, אז תחזרי לך לישון, אני אדבר איתך יותר מאוחר", היא
אמרה ברגזנות מפויסת שכזו.
הוא הסתכל עליה מופתע, וחשב לעצמו כיצד הוא יכול לעזור? יושבת
מולו בחורה, יותר מקסימה מכל דבר שראה מימיו, אך מסתורית יותר
מכל דבר אחר.
"כואב לך?" הוא שאל בקול מלטף.
"לפעמים, הרבה פעמים..." אמרה, ודמעות החלו זולגות על לחייה.
הוא קם במהרה, חיבק אותה חזק ולחש באוזנה: "אל תבכי, אל
תיכנעי, אני לא מכיר אותך אבל אני רוצה, אני רוצה להיות שם
בשבילך, את לא לבד יותר, באמת, איני שקרן, תשאלי את הלב שלך,
הוא מרגיש אותי, אני יודע, אל תבכי מתוקה... אני כאן", הוא
אמר, והשקט חזר לשרור בליבה.


הסיפור הזה מבטא את החוסר ביטחון שלי... את הצורך שלי באהבה,
את ה"אהבה העצמית" האדירה שלי... חחח...
אין קשר בין הסיפור למציאות... נראה לי...