2001

לענת


דווקא כשהחלטנו שהולכים לישון, דווקא אז, בחיבוק האין סופי הזה
שלנו, ידיים מלטפות, והגוף מתחיל לרעוד. אלוהים! אני אף פעם לא
עומדת בפיתוי. נגיעה אחת בשיער, בשד, בירך - ואני מתחילה
להתנשם בכבדות. מתחילה למשוך אותה אלי, חזק, קרוב, להרגיש אותה
בתוכי, להרגיש ששתינו אחת - בגוף ובנפש.
 
אלוהים! רק שלא תגיד לי לא, לא הפעם. לא אעמוד בזה. שתפסיק
לכאוב לה הבטן, שתתמסר לי, שתתמסר למתיקות הזו. למתיקות של
הרגע. היא מנשקת אותי, ואני יודעת שגם אם ארצה לא אוכל לעצור.
לא עכשיו. הנשיקות האלה, כל-כך רכות, השפתיים שלה כל-כך
מזמינות, לפני רגע קפאתי מקור מתחת לשמיכה עם סדין חימום דלוק,
ועכשיו אני מתה מחום. לא רוצה לחכות, מתה להתפשט, מתה להפשיט
אותה, לקשור אותה, שלא תוכל לקבוע את הקצב, שאני אבצע בה את
זממי. רק פעם אחת. אשיל את הביישנות המטומטמת הזו, אקרע ממנה
את הבגדים ולא אתן לה לעשות דבר. אני אעשה. אני עוד אגרום לה
לצעוק שכל העולם ישמע שאנחנו ביחד, לבד, עכשיו.
 
לו הייתי יכולה לתאר עד כמה אני מאושרת - היא התמכרה למגע.
מזמינה אותי עם העיניים החתוליות שלה לגלות את הסודות הנפלאים
שהיא טומנת בחובה. היא מושכת אותי, כמו קוראת לי לטפס על הפסגה
המשכרת הזו - עליה. כשאני רוכנת מעליה, לא מסירה את המבט,
מקווה שעכשיו, דווקא עכשיו, כשהראש לא חושב, ואני לא מפחדת,
היא תראה שאני מביטה בה. שאני לא יכולה להסיר את עיניי ממנה,
ואף פעם לא אוכל.
 
מבטינו מצטלבים ואני נאבדת בתוך העיניים שלה. בתוך הדרך בה היא
מסתכלת בי עכשיו. כל תנועה של הגוף, קדימה, למעלה, חזק, היא
עוצמת את העיניים ומרימה את הראש, מחזיקה בי חזק, מקרבת אותי
אליה, מלפפת את רגליה סביב מותניי, והפה שלה פתוח, ואני מתמכרת
לקול. לקול הזה שלה, ברגעים האלה, כשהיא לא חושבת אם ומה לומר,
היא פשוט אומרת. היא פשוט נותנת לקול לצאת ממנה כאילו היה של
מישהו אחר, מתנתקת מהכל וצפה על התענוג. היא לוקחת אוויר, לשון
מלקקת את השפתיים שכבר הספיקו להתייבש מהנשימות הכבדות. "כוס
אמק", אם ההורים שלי לא היו ישנים בחדר השני, הרצפה כבר הייתה
רועדת. הקולות שהיא משמיעה פותחים בשבילי את הדלת לגן העדן.
לראות אותה מתמסרת לנגיעות שלי, לתנועות שלי, לנשימות שלי,
אלינו, לשתינו, בחושך, עכשיו. איך שהיא נותנת לראש לעוף אחורה,
איך שהיא מנסה להרגיש כל איבר ואיבר של גופי בגופה. להרגיש את
הזיעה מתערבבת. את כל הריחות מתערבבים. להרגיש איך התשוקה
נוזלת משתינו כמו דבש שמכתים בלבן את הסדינים שרק אתמול
החלפתי.
 
אני עוזבת את החיבוק שלה, את זרועותיה, משליכה עצמי לחסדי הרוח
המשתוללת בחוץ, ולחסדי הסופה המשתוללת בתוך החדר... זורקת מעלי
את השמיכה ומנשקת אותה בתאווה. מפלסת דרכי אל המעיין בנשיקות
פרפר שמלטפות את גופה בעדינות. רוצה לשתות אותה עד שלא יהיה
יותר יום או לילה. עד שהזמן כבר לא יהיה קיים. עד אין סוף...
נותנת לנשיקות שלי להציף את תויה הרכים; צוואר, שדיים, בטן
וירכיים. נגיעת לשון קלה בכפות הרגליים, ואני מתחילה לטפס
בחזרה במעלה הרגל. קרסול, שוק, ירך פנימית. כמה נשיקות מהירות
על הבטן, ושוב אני רוכנת מעליה, נותנת לה לטעום קצת מעצמה, מכל
האיברים שניקרו בדרכי למעלה, אליה, אל השפתיים שלה שנדמה
ומחכות לי שנים.
 
ושוב כמחול מסחרר אני חוזרת, אך הפעם בלי עצירות. הציפייה הזו
הורגת אותי, אני כבר לא יכולה לחכות יותר. את נשיקות הפרפר
החליפה התשוקה הנשפכת ממני בכמויות. כמו מנסה בנשיקה אחת
ארוכה, לבלוע את כולה, אני מנסה לחתור במהירות בלי לפספס אף
סנטימטר בדרך, שחס וחלילה לא יהיה איזה חלק יבש או נטוש...
 
ואז, אני מגיעה אל הארץ המובטחת. כמו השלוק הראשון של דיאט
קולה אחרי שהלכתי במדבר 40 שנה. בתחילה נגיעת לשון עדינה ואז
כמו גשם שלפתע נהפך למבול - מטביעה את עצמי, את כולי, בתוכה.
כמו מנסה להיות חלק בלתי נפרד ממנה, מהגוף הזה שלה שזז בקצב
משכר. אני גומעת מן המשקה הזה, לוחכת עם לשוני כל טיפה, שתגיע
אלי, אל הפה, אל הגרון, לפני שתיגע בסדין.
 
בהרמוניה מושלמת, הגופות שלנו מתואמים. בוחנת את תנועותיה,
רוקדת לפי המנגינה שלה, לפי הקצב שהיא קובעת. עוד מעט היא
מגיעה לרקיע השביעי, אני כבר מכירה את התנועות האלה. אבל אני
לא רוצה שהרגע ייגמר, מנסה למשוך עוד קצת, עוד רגע אחד. איני
מוכנה עוד לוותר על גן העדן... עדיין לא רוויתי את צימאוני
ממנה. לעולם לא אוכל לרוות.
 
וכמו בכל פעם מחדש, כאילו כל פעם היא הפעם הראשונה, יודעת
שהרגע יגיע, יודעת שמתקרב ועוד שנייה הוא כאן, אך עדיין נדהמת.
כל גופה מתקמר, כמו מכת חשמל, היא מתרוממת ונותנת לעצמה ליפול
בחזרה על הכרית. עוד טעימה אחרונה, היא פולטת אנחה, מתרוממת
קמעה, וחוזרת. מתנשפת בכבדות, מנסה להחזיר לעצמה את הנשימה
שנאבדה לה בתוך טירוף החושים הזה שלנו.
 
אני מתרוממת, לפני שאני הולכת לנגב את הפנים, נותנת נשיקת
פרידה קטנה וקמה. היא מושכת אותי אליה, לא נותנת לי ללכת,
ולנגב מעצמי את שאריות הרגע. מנשקת אותי בתאווה,  כמו מחפשת
לטעום קצת מן המשקה הזה, משקה האלים הזה שהיא מייצרת ואני
לעולם לא יודעת ממנו שובע...
 
אנחנו שוכבות מחובקות, מלטפות בזהירות - לא לשבור את העדינות
הזו ששוררת עכשיו בין שתינו. אני מחייכת והיא שואלת אותי למה.
"אסור?" אני שואלת ומנסה ללא הצלחה למחוק את החיוך האידיוטי
הזה מהפרצוף שלי. אבל היא כבר מותשת. אין לה כוח עכשיו
לוויכוחים או שאלות. אני רואה איך אט אט היא נשבית בקסמי
השינה. היא נרדמת - אני עדיין ערה.


כשהיא ישנה, אני מביטה בה. איך השמיכה מלטפת את תווי גופה
העדינים, כיצד ראשה נח ברכות על הכרית והפנים שלה כל-כך
שלווים. כל לילה שאנחנו ישנות ביחד אני מתאפקת לא להירדם. מנסה
לתפוס עוד רגע של השקט היפה הזה. של השקט שבשינה. כשאני מביטה
בה אני לא צריכה חלום לברוח אליו, אני לא צריכה את הדמיון
שירקיע שחקים. כשמבטי נוגע בה, אני נוגעת בשמיים. אני כבר בתוך
החלום - ואני לא רוצה להתעורר. אני רק צריכה את השקט הזה.
שאנחנו לא מתווכחות או רבות. שאף אחד לא צודק או טועה או
אשם... שאף אחד לא צריך להוכיח כלום, אפילו לא אני לעצמי. השקט
הזה של השינה. השקט המרגיע הזה.
 
היא לא יודעת שאני מביטה בה. שאני בוחנת אותה מכף רגל ועד ראש.
נוגעת - לא נוגעת, מלטפת אותה בפחד, שרק לא תתעורר. שרק לא
תשמע את המילים שאני אומרת לה עכשיו בלחש. שרק לא תראה את
הדמעות שזולגות לי עכשיו על הלחיים.
 
כל לילה כשאנחנו ישנות ביחד, אני מתאפקת לא להירדם. וכשאני
מביטה בה, משפט אחד שקראתי פעם בשיר, חוזר ומתנגן לי בראש;
"מישהו מוכרח יהיה לצעוק פעם מול היופי הזה"x).




x) מתוך השיר "תמיד משהו דרוך" בספר "עכשיו, במתיקות הזו" של
דנה אמיר