שמוליק היה החמוס שלי. כולם אמרו ששמוליק מת ממחלה. אני חושב
ששמוליק מת כי לא האכלתי אותו מספיק.

חמוס זו חיה מיוחדת. חמודה נורא, אינטליגנטית, שובבה, אפילו
שהיא קצת מצחינה. חמוסים מסריחים בגלל הבלוטות שלהם. יש כאלה
שמורידים להם את הבלוטות בניתוח, אבל הוטרינר של שמוליק,
אביגדור, אמר לי שעדיף להשאיר לו את הבלוטות כי אחרת שמוליק
יכול לחשוב שהוא חמוסה, וזה יבלבל אותו. אז השארתי אותו עם
הבלוטות, ככה, שיסריח.

שבוע, שבועיים אחרי ששמוליק מת, אמא הביאה לי חמוס חדש. קראתי
לו מיצי. מיצי חמוס חמוד, עם פרווה רכה וחומה, עם כתם לבן על
הראש. לשמוליק לא היה שום כתם. הבטחתי לעצמי שהפעם, בחמוס הזה,
אני מטפל כמו שצריך. אני אאכיל אותו בזמן, אני אתן לו תשומת
לב, ואני אשחק איתו. עם מיצי אני לא אעשה את אותן הטעויות
שעשיתי עם שמוליק.

אבל האמת? מיצי הוא לא שמוליק, והוא לא ממש החמוס  שלי,  כמו
ששמוליק היה. ולפעמים, אני נזכר בשמוליק כשאני משחק עם מיצי
בכלוב החדש שלו ומצטער שלא עשיתי דברים אחרת.