היה היה אדם בשם שמוליק. עכשיו, שמוליק שלנו לא היה אדם רגיל,
הוא היה שמוליק התותח. בבית הספר הקפיצו אותו 2 כיתות קדימה
והוא קיבל תעודת הצטיינות בטקס סיום תיכון. כשהתגייס, הוא הלך
ליחידה סודית, שפועלת נגד טרור בחו"ל, שאף אחד מחבריו לא יודע
אפילו את השם של היחידה עד היום. כשהתחיל ללמוד בטכניון, היו
לו את הציונים להתקבל לכל דבר שיש. שמוליק החליט ללמוד פיזיקה
גרעינית. כל החברים שלו, ויש לו הרבה כי הוא תותח, אמרו לו:
"עזוב פיזיקה גרעינית, אחי, לך על משהו פרקטי, משהו עם עבודה
לחיים". אבל שמוליק מעצם היותו אבנגרד לא הקשיב להם. בסוף הוא
נהייה פרופסור לפיזיקה גרעינית ויותר מאוחר אחד המומחים
הגדולים בתחום וחתן פרס נובל כבר בגיל 32! כל עמיתיו למקצוע
שאלו אותו תמיד: "תגיד, שמוליק, אח שלי, איך אתה עושה את זה?"
ושמוליק תמיד השיב להם בחצי בדיחה, "תשמרו על כושר טוב והכל
יהיה טוב".

לא מזמן, ממש לא מזמן, לפני חודש או חודשיים, ביום ההולדת 37
של שמוליק, כל החברים שלו עשו לו מסיבת הפתעה. כולם היו שם-
החברים, הידידות, הבעלים, הנשים והילדים שלהם. כולם חיכו בשקט
בבית הענק של שמוליק, אפילו התינוקות היו בשקט. אבל שמוליק לא
חזר. השעה הייתה כבר 7 בערב וכולם התחילו לדאוג. דני, החבר הכי
טוב של שמוליק, יצא לכיוון הטכניון לחפש אותו. אולי שמוליק היה
כל כך מרוכז בעבודה, שלא שם לב לשעה. בדרך לטכניון דני נתקע
שעתיים בפקק. זה היה די מוזר, הוא אף פעם לא נתקע בפקק בדרך
הזו בשעה הזו, ועוד באמצע שבוע. כשסוף סוף התנועה החלה לזרום,
דני עבר ליד הנקודה הבעייתית, הגניב מבט שמאלה וראה מלא משטרה
ומגן דוד אדום, הגניב מבט ימינה וראה מכונית מרוסקת בתוך קיר
בהתנגשות חזיתית. דני קצת הזדעזע, אבל האופי הסטלני שלו העלה
לו מייד בדיחה שחורה בלב: "בואנה, חבל על הפרארי האדומה
המקסימה הזאת". בהיותו חושב את השטות הזאת, צצה לו עוד שטות
בלב: "לשמוליק יש פרארי אדומה הרבה יותר מגניבה", ובאותו הרגע
בלם דני בלימת חירום. המכונית שמאחוריו נכנסה בו, והמכונית
שמאחוריה נכנסה בהם.

הפעם הבאה שדני פתח את עיניו היתה 3 ימים לאחר מכן. אישתו ישבה
בצד החדר עם הבעת דאגה וחרדה על הפנים. שלומי, הבן שלו שם לב
ראשון וצעק: "אמא! אמא! אבא ער!!!". תמי ישר רצה אליו, נשקה
אותו וסיפרה לו שהיא לא הצליחה לישון ולאכול מרוב דאגה ושהיא
כבר שלושה ימים יושבת שם בחדר איתו ועם שמוליק ומחכה שהם
יתעוררו. דני הגניב מבט למיטה משמאלו וראה שם מישהו קטוע
רגליים, עטוף כולו בתחבושות ומחובר למכונת החייאה. דני שאל את
אישתו בתמיהה: "זה שמוליק?! תראי מה עשו לו, אני אהרוג את הבן
זונה הזה! מי זה היה? נהג חדש? שיכור? נרקומן? מי מי???"

אבל זה לא היה אף אחד מאותם סטריאוטיפים הרגילים, אותם מפלצות
שאנו חולמים עליהם בסיוטים הכי גרועים שלנו, האערס עם הב.אם.וו
או השיכור המסטול, ששט בין המסלולים. המשטרה גילתה בעזרתו של
אבי, שהיה אחד מחבריו הקרובים של שמוליק ומומחה למכניקה
במשטרה, שהפרארי של שמוליק נכנסה בקיר ב-150 קמ"ש. לא נמצאו
שום סימני בלימה לפני ואחד השכנים מהבית ממול אמר שהוא ראה את
התאונה, "זה היה כמו בסרט ההוא עם כריסטופר לויד, בחזרה לעתיד.
המכונית פשוט דהרה לקיר, אבל במקום להיעלם ולהופיע בזמן אחר,
היא התרסקה כמו מטוס לתוך הקיר". שמוליק לא היה חגור בחגורת
בטיחות. בבדיקות, שהמשטרה עשתה, גם לא נמצאו שום סימנים של
אלכוהול או סמים בדם שלו. התיק ניסגר במסקנה אחת: ניסיון
התאבדות.

אחרי שדני שמע את זה, הוא פשוט השתגע. כל אותה תקופה בבית
החולים הוא שכב שם במיטה בלי לראות טלויזיה, בלי לקרוא ספר, רק
שאל שאלה אחת את שמוליק, וחזר עליה כל חמש שניות: "למה?". אחרי
שבועיים תמי לא יכלה יותר עם זה ולקחה את דני לבית החולים
לחולי נפש. אף אחד מהרופאים לא יכל לתת לו טיפול לבעיה שלו. הם
כולם קיוו שעם הזמן הוא יחזור לתקשר, אבל המצב רק החמיר. דני
רק ישב שם בחדר הלבן עטוף הספוג וצעק בקול כל חמש שניות:
"למה?!". אחרי שבוע כבר לא היה לו כוח והוא המשיך ללחוש. אחרי
שבועיים חיברו לו אינפוזיה לוריד, כדי שלא יגווע ברעב, והוא
המשיך בלחישות: "למה? למה?".

תמי הייתה שבורה לגמרי מזה. הדבר היחידי, שהחזיק אותה בחיים,
היה שלומי בן ה-9. היא ממש אהבה את דני. ערב אחד היא החליטה
לשכוח את מצבו הנוכחי ולנסות לזכור למה כל כך אהבה אותו. היא
נזכרה בפעם הראשונה, שראתה אותו. זה היה יום שבת בערב, כשהיא
היתה בכיתה י'. היא יצאה עם שמוליק וכמה חברות שלה למילניום
בר. שמוליק עלה לבמה ושר how more I love you של euritmics.
היא וכל החברות שלה מחאו לו כפיים, כשסיים, ופתאום דני עלה על
הבמה, חיבק חיבוק ענק את שמוליק ואמר לו שהוא רוצה לשיר ביחד
איזה משהו. אחרי 2 דקות של ויכוחים הם החליטו על "זה כל הקסם"
של נמרוד לב. הדואט היה מקסים, כל הקהל התלבה מהשירה שלהם
ומהנגינה של שמוליק בגיטרה. הם ירדו שניהם מחובקים מהבמה,
שמוליק הציג בפני דני וחבריו את תמי וחברותיה. יומיים לאחר מכן
תמי התחילה לקבל מכתבי אהבה ממעריץ אנונימי. היא אספה אותם
במשך חודש, חודשיים, שלושה. היא תמיד ידעה שזה היה דני. הוא כל
הזמן קרץ לה, כשראה אותה, ותמיד היה נחמד אליה. היא ידעה שהוא
ביישן, אז יום אחד היא אזרה אומץ ושאלה אותו אם הוא רוצה ללכת
לאיפשהו ביחד. דני התלהב מאוד, הוא שמח שסוף סוף היא קלטה את
כל הרמזים שלו והיתה מסוגלת לעשות את מה שהוא לא יכל. הוא לקח
אותה לקפה גרג, שהיה ממש קרוב לבית של שניהם, שם ישבו עד 3
בבוקר, כשסגרו את המקום. דני ליווה אותה הביתה ובדרך הם עצרו
על ספסל ודיברו עוד. כשהגיעו לבית של תמי, השעה היתה חמש בבוקר
והשמים החלו להראות סימנים של זריחה. דני נישק אותה כמו
ג'נטלמן ונפרד ממנה בברכת בוקר טוב. שניהם צחקו ואחרי כמה דקות
נפרדו.

ככה השנים זרמו להם כמו מים באהבה גדולה ביחד ובגיל 24 במסיבת
שיחרור של שמוליק, שסוף סוף השתחרר, בחוף דוגית בכנרת באותו
ערב, יום שישי הקסום, אחרי שכל החבר'ה אכלו בשר על האש והתרחצו
בכנרת, אחרי שהדליקו מדורה כבר ושמוליק תפס את הגיטרה וכולם
שרו- בערב ההוא הציע דני נישואין לתמי. הם קבעו להתחתן ב-5
באוקטובר, שהיה יום ההולדת של שמוליק. תמי הציעה את זה, היא
אמרה שזה הכבוד הראוי למי שהפגיש ביניהם. דני, לעומת זאת, אמר:
"סבבה, נחסוך בהוצאות על עוד מסיבה כל שנה".
אחרי שנתיים מקסימות של חיי נישואין נולד שלומי והחיים האירו
להם פנים. דני עבד בהיי-טק והרוויח המון כסף. הוא קנה להם בית
במודיעין, גדול ויפה. תמי היתה פעילה מאוד בארגון של השכונה
וארגנה מלא מסיבות ואירועים.

בסביבות 3 בלילה נרדמה תמי עם כל הזיכרונות הטובים בראש וכל
מכתבי האהבה ביד. למחרת בבוקר היא הרגישה צורך עז לבקר את
שמוליק, או לפחות מה שנשאר ממנו. כשהגיעה לחדר שלו, היא ניגשה
איליו ונישקה אותו במצח, שהיה מבין המקומות הבודדים בגופו,
שנשארו ללא תחבושות. באותו רגע נפתחו עיניו. תמי נבהלה מאוד
והזעיקה מיד רופא ואז ראתה, ששמוליק מנסה לדבר. היא קירבה את
האוזן שלה לפיו ושמעה אותו אומר את המילה "מיטה". הרופא תפס
אותה והרחיק אותה ממנו, מפני שבאותו רגע שמוליק חווה התקף לב.
10 דקות מאוחר יותר הרופא יצא, האחות ניגשה אליה והסבירה לה,
ששמוליק מת. היא ניסתה להרגיעה, כשאמרה לה: "איזה חיים היו
יכולים להיות לו? חצי מהמוח שלו לא הגיב והוא היה משותק
כולו".

כל הדרך הביתה תמי בכתה במונית. כשהגיעה לביתה, תמי התחילה
לצאת מהמונית ואז התחרטה. היא נסעה לבית של שמוליק, פתחה את
הדלת עם המפתח, שעדיין היה שם מתחת לשטיחון, נכנסה לחדר השינה,
הציצה מתחת למיטה ומצאה שם פתק מקומט. היא הרימה אותו. הוא
נראה ממש ישן, קצת צהוב והדיו החל להימחק, אבל עדיין היה אפשר
לקרוא אותו:
לתמי החמודה, החלטתי לגלות לך מי אני. אחרי כל המכתבים האלו
אני מרגיש שאת הנשמה התאומה שלי. את, ורק את, מבינה אותי. אוהב
אותך, שמוליק.