יש לי חברה שהיא אלוהים. לא, לא עוד אחת מהנודניקים האלו
שטוענים שהם ישו, ולא פסיכית שבטוחה שהיא המשיח, אלוהים
האמיתית.
אף אחד לא באמת יודע, ולא באים אליה לסגוד לה, לפחות לא
בכוונה. היא מאוד משתדלת לא להתבלט, שלא יגלו. היא מפחדת מאיך
שאנשים יגיבו, עלולים עוד לנסות להרוג אותה, ולא שזה יצליח, זה
פשוט יהיה לא נעים. הרי איך היא תסביר את זה שהיא לא עצרה את
מלחמת העולם השניה כי היא בדיוק בראה לעצמה את סאות' פארק ולא
התחשק לה לצאת מהבית? בכלל, היא לא השתדלה יותר מדי לא למנוע
מהבני אדם המטומטמים להרוג אחד את השני, כי אין טעם.
בספר זה כמובן נשמע הרבה יותר טוב איכשהו. זה לא שהיא לא עושה
שום דבר. היא יכולה לשמוע את כולם חושבים, ויכולה אפילו לשמוע
כל אחד בנפרד בלי להתבלבל. והיא לפעמים גם עושה מה שהם מבקשים.
היא לא אוהבת את אלו שסוגדים לה ומתפללים כל הזמן, אלו באמת
עושים לה כאב ראש, כי מה איכפת לה לשמוע כל היום שהיא הכי טובה
והם כלום לידה? היא יודעת את זה. בינתיים היא החליטה לא
להתייחס, אבל אם הם באמת יעצבנו אותה, היא כבר תמצא משהו באמת
נחמד לעשות להם.
כל פעם שהיא חושבת על העולם שהיא בראה, ועל היצורים ששולטים
עליו בשבילה... היא מקווה שהם יהרסו אותו מהר בשבילה, שבפעם
הבאה תיצור משהו יותר טוב.