היא הרימה את מבטה למראה בטשטוש, סחרחורת, נזכרת בשלמות, אך
רואה מולה רייקנות.
לא עבר רגע, ומצאה עצמה על רצפה קרה, רועדת מעצבות. עינייה
האדומות, העייפות, מביעות  את הייאוש לעולם. והדמעה, שמתגלגלת
לה על הלחי... ובסופו של רגע נשברת על רצפה קרה... מביעה את
האכזבה.
בגלגול מבטה היא רואה אותו שוכב שם, "היומן הנצחי", שתמיד יהיה
שם להזכיר לה אותו.
היא עוצרת ברגע של בלבול ומתלבטת אם לשקוע לעצב. אז, מתוך
אינסטינקט מהיר, היא מושיטה לאט את היד ליומן... ומתחילה
להזכר...

"חיבק אותי הכי חזק, ואמר שאני... - חח...כן, אני! - הדבר
היחיד בעולם שגורם להר הייאוש, להפוך למישור של שמחה.
אז חייכתי אליו, ובפנים הבנתי... שהוא שלי..."

שוכבת על הרצפה הקרה, ומהרהרת במחשבה עמוקה... מין הרגשה שהיא
עומדת ומסתכלת על עצמה מהצד, ומתביישת, מתביישת במה שהיא
רואה.
חושבת לעצמה, "תראו איך היא נראית, תמימה ומטומטמת..."
ושוב דמעה יורדת על הלחי, ונשברת על הרצפה.
היא מתה מבושה.

"אז אומרים שאהבה באה פעם בחיים,
אצלי היא רק ביקרה...עשתה סערה...
עוררה מלחמה, והלכה לה."

ושוב אותה מחשבה על הטמטום... על האמונה... שלא יפגע לעולם.
מסתבר שלא כל מלאך מושלם, והאהבות, נסגרו מזמן בספרים...

"לא בא לי כלום,
לא בא לי לחלום,
לא בא לי לראות עולם.
כשאמרת שאתה אוהב אותי, אהבת גם אותה...
כשנישקת אותי נשיקה רכה, בשפתיים חמות,
הנשיקה שלי... הייתה גם שלה...
אני שונאת לחשוב, זה מאמץ את הגוף ומתיש את הנפש.
אני שונאת אותך...
הבהלת, שיגעת, רצית, ועזבת."

אולי עדיף לעצום עיניים, ובראשה מחשבות מטרידות.

"לנטוש את עצמך, לנטוש את הנפש, לנטוש את העולם..."

יותם:" ענת, תתעוררי! (ומלטף עם ידו את פניה החלקות).
כמה זמן לוקח להעיר אותך... העיניים שלך אדומות מעייפות.
מה קרה את ככה מטושטשת?"
ענת: "אולי כי עכשיו 7 בבוקר"
יותם: את כל כך יפה בבוקר... אפשר לחשוב... מה כבר חלמת לך?"


ואז היא הבינה לעצמה. שהיא טיפשה. שהכל חלום...חלום שפעם היה
מציאות.
רק מסתבר שזאת לא הייתה היא בחלומה...
זו הייתה ילדה עצובה...
היא בחיים לא הייתה מגיבה ככה על אהבה, על חולשת בחור, שהיה בן
זונה...
על אכזבה... כי כל שלב כזה הוא שלב קשה,
ואחרי הכל..
קשה יש רק בלחם..

אז נכון, היא אהבה אותו, את אותו אחד... הוא היה שלה, והוא -
בגד...
והוא סובל...
אבל היא, חיה את החיים שלה.... כי אחרי הכל החיים קצרים...