עוטפת עצמה בעת סערה. גופה מכחיל ועצמותיה רועדות.
מה שמטריד אותה יותר מהכל הן המחשבות העמוקות, מתי הוא ישוב?
מתי הוא יחזור? מתי שוב תרגיש היא את זרועותיו החסונות?
כך עוברת היא מן לילה אל לילה, מאפילה לאפילה, בתקווה אחת
שתזכה לשוב ולראות את אהוב ליבה.

בלילה סגרירי בממיוחד, נשמעה על הדלת נקישה רועמת. קמה היא
בפחד ובהלה, חטפה ישר מה שהיה בסביבה כדי לשמור ולהגן על גופה.
מציצה היא בעינית של הדלת ורואה אותו מוטל מולה, מוטל על הרצפה
שותת בדמו ואין איש עוד מלבדו. פתחה היא את הדלת ביד הבזק, ואז
נעלם הוא מן העולם. הכל היה חלום, חלום שתם.
וכך ממשיכה היא באשליות, מחזיקה חזק את הציפיות. לראות את זה
שאהבה ראשונה, להרגיש את זה שנגע בגופה, להיות עם זה שנשק על
שפתיה וליטף שערה. לא מוותרת היא ולא מתפשרת היא, לא מוכנה
להקנות לאחר את גופה, שומרת לאהוב-ליבה חזק חזק את האמונה.
ושוב נשמעה אותה הנקישה בלילה אפלולי וקריר. קמה היא מן המיטה
והפעם לקחה מתנה שקיבלה, קיבלה ממנו, מאהובה לפני הפרידה. פתחה
היא את הדלת בחוזקה, פותחת מבלי להסתכל בעינית שבדלת ומגלה
שאהוב ליבה שוב נמצא רק בחלומה.
עדיין אחוזה חזק בתקווה. לא משחררת לרגע את האמונה, אוחזת בה
חזק בשתי ידיה, ולא מאבדת היא את השאיפה לשוב ולראות את אהוב
ליבה.
היא כבר מבוגרת. אחרי לילות רבים ללא שינה, ובלילות היא כבר לא
נרדמת. ועליו בהקיץ עדיין חולמת. מפחדת כבר מאותו חלום, שישוב
ויכה בה הלום.
מוטלת היא בכורסה הישנה, שבה ישב אהוב ליבה. הטלוויזיה פתוחה
על הסדרה הבודדה, כפי שחשה מאז הפרידה.
וכך נדם הוא ליבה, וכך התגשם הוא חלומה, כך זכתה היא לשוב
ולראות את אהוב ליבה...