היא שנאה את ימי רביעי. זה לא עזר לה ממש, ביום שבו נפרדו. כן,
הייתה לה סיבה טובה לשנוא את יום רביעי. אפילו הפרידה שלה,
הכאב הכי נורא שלה, קרה ביום רביעי. היא הרגישה שבורה. היא לא
חשבה שהיא תרגיש שבורה. אחרי הכל, היא זאת שכל הזמן דחקה בו
שיעוף ממנה. היא אהבה אותו, אבל הוא כל-הזמן רצה לרצות אותה
שזה שיגע אותה. כן, זאת המסקנה שלה. למה? גם היא לא יודעת. היא
נשמעת קצת פסיכופטית. כאילו מה? הוא עשה הכל, הוא נתן הכל,
והיא לא רצתה אותו. ואז פתאום עכשיו, אחרי שהוא הרפה, אחרי
שהוא אמר שאין לו כוחות יותר, אחרי שהפסיק לרדוף אחריה עם כל
האהבה הזאת, עם כל האהבה המשוגעת הזאת שלו, המטורפת. היא בוכה,
היא שבורה, מדממת. מה שהכי אבסורדי כאן זה שהיא עוד יכולה
לחזור אליו. אבל היא גאוותנית מדי, כמו שאמר הוא , פעם, מזמן,
שעוד הייתה שלו, והוא שלו. כל-כך הרבה עברו ביחד. נשברו ,רבו,
צחקו. ועכשיו אחרי 5 ימים מקסימים, 5 ימים שהאדרנלין פעל בקצב
מטורף, שההתאהבות הייתה כרונית, שהם נזקקו נואשות למילה של
השני ,לחיבה, לאהבה, ורק ממנו, ורק ממנה. היא מתחרפנת, כל
הלילה לא ישנה, שקועה במחשבות ,עליה, עליו. היה זה הוא שאמר
שהוא לא יהיה מסוגל לחיות עם פרידה ממנה, לא היא. לה זה לא
הזיז. מצידה שימות, נזכרה בעצמה אז. חבל שזה לא כך עכשיו.
כל-כך הייתה רוצה שזה יהיה כך, שהיא תתעב אותו יותר מאשר היא
מתעבת את עצמה, על הצעד, על הצעד הזה שהיא דחקה אותם אליו. אבל
זה לא ככה. היא נואשת לשמוע את קולו, לוחש לה ברכות אני אוהב
אותך. לוחש ברכות את שמה או את אחד הכינויים הדפוקים שהדביק
לה. זורק לה נשיקה דביקה,הכל, הכ-ל! רק שידבר, רק שידבר. היא
בוכה. כל מה שלא תגידו, היא בוכה. היא שקועה עמוק בחול, מנסה
לשכנע את עצמה שזה הצעד הנכון. הצעד הנכון. מה פה נכון? גאד
דאמט מה פה נכון? מה לעזעזאל נכון בכל הפרידה המסריחה הזאת?
מה? כי תסבירו לה, היא לא הבינה. היא אוהבת אותו. אבל בכל זאת
היא לא איתו.למה????? אלוקים תסביר לי...למממממממממהה?????למה?
למה ? למה היא הייתה צריכה לחשוב, ואז להבין שמכל הבולשיט
שחשבה יוצא, שהם לא מתאימים. הוא אנוכי מידי, היא מעלה טענה
שמקורה במעידה יחידה ואלמונית שעשה. מעידה אחת......מעידה
אחת....מעידה אחת. מעידה אחת,אחת!! לעומת 194,234,56 שלה. אתם
מבינים?????? טעות אחת.אחת! והיא הפוסטמה,הבהמה ,המפגרת
,מסוממת ,שיכורה, זורקת הכל! הכ-ל! היא לא משאירה אפילו צוהר.
לא דלת, לא חלון, לא כלום. ועכשיו, אחרי שהיא יודעת את כל זה,
היא לא מתחרטת, היא לא מתחרטת כי יש לה גאווה. על איזה פקינג
גאווה את מדברת??? היא בוחנת את עצמה. גם היא לא יודעת. במה יש
לה להתגאות בעצם? הרי היא דפקה את אחד הקשרים היפים שלה. והיא
אהבה אותו. היא אהבה ,אוהבת, ואולי מי יודע, אולי תמיד תאהב.
והיא איבדה אותו. את היחיד שכל חושיה תמיד התחדדו לקראתו, את
היחיד שבאמת ריגש אותה, נגע בה, הרעיד אותה, הצחיק אותה ,אהב,
ונתן לה כל טיפת אהבה שהיה יכול להעניק. היא טיפשה, היא חושבת
לעצמה. טיפשה, טיפשה גמורה. והיא באמת גמורה. היא נאנחת,
מוציאה ממחטה מרוטה, מתיישבת על הספה, לוקחת עוד טבלית שוקולד
מריר שרק מגביר את מרירותה, ומתייפחת,מתייפחת עד בלי סוף...כן,
היא ידעה שיום רביעי זה חרא של יום. היא צדקה.