אני עוקב אחריו, אחרי כל צעד, כל תנועה קטנה. אני מעלה אותו על
הכוונת ו... בום. שקט.
תופס מחסה. הלב מתחיל לדפוק קצת יותר מהר. אני מסמן לשמוליק
שיאגף אותם ויחפה עלי. הוא מתחיל לרוץ. בום בום... שקט.
אני צריך לעשות הכל בעצמי?! אני זוחל מתחת לחומת לבנים ומגיע
לעמדה יותר גבוהה. אתה שלי... לחיצה קצרה על ההדק והוא מת. אחד
הלך, שלושה נשארו.
תפסתי אותך, חושב לעצמי ועוקב אחרי הכדור שנכנס לו בעורף. הם
לא יודעים מה נפל עליהם. להתעסק איתי?!
צרור. אני נשכב על הגב מאחורי איזו חבית. פוי, זה היה קרוב.
כדורים שורקים לי ליד האוזן כל שנייה וחצי. מה לעשות? מה
לעשות? שם! קולט צריף במרחק 15 מטר ממני. ספרינט. התבצרו טוב
הזונות.
תמיד רציתי להיות קרבי. אמא לא רצתה. דואגת, מי יכול להאשים
אותה.
עוד שנייה נגמרת לי התחמושת. תחשוב, תחשוב!! לא מעז להרים
ת'ראש. כמה כדורים יש להם? עוד ספרינט, גלישה לתעלה, מחסה. הם
לא יודעים מה נפל עליהם. צרור. שקט. ניצחתי.
כל זה עלה לי מאה חמישים שקל. שווה ת'כסף.
אז מה, פיינט בול עוד פעם שבוע הבא?
לוזרים. הם יודעים שאני טוב...
ספרינט. מחסה. הסמל מסמן לי לאגף אותם. למה הכנסתי את עצמי?
צרור. שקט.
לוויה, כולם בוכים. מוזר להיות מת, כנראה שקרבי היה גדול עלי.
אמא צדקה, אני טעיתי, בלה בלה. אולי אני אהיה צרצר בגלגול הבא.
נשמע נחמד...