אני כותבת לך מכתב כי אני כל הזמן חושבת עליך, חושבת מה אתה
עושה שם, שם ולא פה... חושבת ומתלבטת האם אתה מתגעגע אליי, האם
אתה חושב עליי, האם אני חסרה לך, אתה בכלל חושב עליי?!

אני כל הזמן יושבת כאן, בבית שלי, וחושבת לעצמי שבטח כבר מצאת
לך מישהי אחרת, מישהי שתחליף את המקום שלי, את מה שאני הייתי
בשבילך, את החלל החסר שתפסתי בליבך...
פעם היית מתקשר, היינו מדברים, היית שואל עליי, על רגשותיי.
עכשיו אתה יותר כבר לא שואל, לא עליי, לא על רגשותיי, אתה
אפילו כבר לא מתקשר.
אני כל הזמן חושבת מה היה קורה אם לא היית נוסע, אם היית נשאר
פה, לידי, איתי, מה היה קורה ביננו. אולי היינו רבים, מתרחקים,
ואולי היינו נהיים חברים, כמו שרציתי, כמו שאני עדיין רוצה...
אבל אתה כבר נסעת, ואותי השארת פה, בודדה, לבד, בוכייה...
ועכשיו אני כותבת לך מכתב זה כי כבר נמאס לי לחכות, נמאס לי
לשבת ליד הטלפון בצפייה לשמוע את קולך, נמאס לי להתאכזב כל יום
מחדש...
אני כותבת לך מכתב זה כדי שתדע הכל, כל מה שאני מרגישה, מכל מה
שאני פגועה.
אני כותבת לך מכתב זה בצפייה למכתב חזרה, לטלפון, לשיחה, שתגיד
לי שאתה מצטער שניתקת קשר, שלא החלפת אותי, כי אין לי תחליף!
אני כותבת לך מכתב זה כי אני רוצה שתחזור, שאנחנו נחזור,
שנחזור להיות כמו שהיינו, ואני יודעת שזה יהיה יותר קשה כי
אנחנו רחוקים, אבל אני מוכנה להשקיע את כל המאמצים...
ואני באמת מקווה שגם אתה!

אוהבת ותמיד אהבתי...
שלך לנצח...