מוקדש לאחי היקר, בן.

הוא פגש אותה בקורס הכנה לפסיכומטרי. לא מישהי שהתבלטה בהמון -
נמוכה ורזה, בעלת מראה שברירי אך נעים לעין. הוא היה כחוש למדי
בעצמו, אך היה גבוה מאוד לעומתה, דבר שהשווה לו מראה גמלוני
משהו. היא היתה חזקה במתמטיקה, הוא היה חזק בעברית, ובאנגלית
לא היתה לשניהם בעיה כל כך גדולה.
הם לא הכירו זה את זו, אך למרות הפלוניות המוחלטת שלהם זה עבור
זו, הוא תמיד היה ניגש אליה בהפסקות בין השיעורים וניסה לנהל
איתה איזו שיחת סרק. הוא עצמו לא ידע למה דווקא בחר בה, אך זה
לא הפריע לו כלל וכלל. היתה לו נטייה מילדות להתגאות באוצר
המילים הרחב שלו, להתרברב בידיעותיו, לשרבב איזו מילה ארכאית
פה ושם רק לשם השימוש בה.
כך, בפעם הראשונה שהיא והוא הגיעו לאסקופת דלת כיתתם, הוא חש
צורך לספר לה איזו אנקדוטה משעשעת, איזו מעשייה מטופשת על אישה
ששיערה נתפס במכונת ניילון בעת עבודה במשרד, אבל כל זה היה
כשלג דאשתקד, וזה לא עניין אותה כלל. היא נפטרה ממנו בחיוך
מזויף ואמרה לו שהסיפור שלו נחמד למדי.
הוא ידע שהיא שיקרה, אבל זה לא הפריע לו כלל וכלל. הוא הצליח
לציין בתוך סיפורו ביטויים כמו: "בדמי הליל", "דרך חתחתים",
"עשוי לבלי חת" ואף "נשבר מטה לחמו". הוא חש כה גאה בעצמו שהוא
מסוגל להשחיל ביטויים נפלאים שכאלה בסיפור כה טריוויאלי (אף על
פי שסביר להניח שעבור האישה ששיערה נתפס במכונה הסיפור לא היה
טריוויאלי כלל וכלל) והוא שיער שאותה אישה לה סיפר את הסיפור
ודאי מעריכה את תבונתו וידיעותיו המעמיקות.
"בפעם הבאה", תכנן, "אנסה להשחיל ביטויים כגון: 'מאיגרא רמא
לבירא עמיקתא' ו-'לא מדובשך ולא מעוקצך'". הוא חייך חיוך
מטופש ונכנס לכיתה.
בינה לבין עצמה, כמובן, היא חשבה שהוא סתם אידיוט. אידיוט
שיודע ביטויים ארכאיים, אין ספק, אבל עדיין אידיוט.

בימים הבאים, הוא הוסיף לחפש אותה אחרי השיעורים ולנסות איתה
שיחות קצרות ומשונות שעיקרן היה להוסיף להוכיח לה שידיעותיו
בשפה העברית מרחיקות לכת. היא, מצידה, התעלמה ממנו והתרחקה
ממנו ככל אשר עלה בידה.
-"הו, שלום לך", ניגש אליה יום אחד, לאחר שיעור במתמטיקה שהיא
חשה שלא תרם לה כלל וכלל, "האם תחפצי נא לדבר עמי קמעה ולהתחמם
כנגד אורי?" שאל.
הפעם היא החליטה לנסות להרחיק אותו ממנה בדיבורים.
-"למה אתה כל הזמן ניגש אליי?" רטנה כנגדו. כבר מזמן היא הבינה
שהוא עוקב אחריה באופן שיטתי, והיא הלכה ונעשתה יותר ויותר
אגרסיבית כלפיו. הוא עצמו החל לשים לב שהרצון שלו לנהל את
השיחות המטופשות שלו דווקא איתה כבר כלל לא מקרי, אבל לא היה
לו מושג מה גורם לכך.
-"הרצון שלי לנהל עמך דו שיח לעומת מצב רוחך העכור גורם לי
לחוש בין הפטיש לסדן. אני מנסה לסבר את אוזנך במעשיות שונות
ומשונות, ואת עומדת על דעתך להינעל בפניי", טען.
-"אבל למה דווקא אני? למה אתה מוסיף ומטריד אותי כל הזמן?! אין
לך משהו יותר טוב לעשות?!"
-"עושה רושם שנפלתי על אוזניים ערלות. אני עושה לילות וימים
כדי לנסות ולנהל איתך שיחה משובבת נפש עימך, ואת לא נותנת לי
אף קצה הזדמנות קלה להתחבב עלייך".
-"טוב", השיבה בפנים חמוצות, "נראה אם תתחבב עליי. יש לנו עוד
שתי דקות עד השיעור הבא שלנו. דבר".
והוא, ששינן מילון שלם בעל פה במוחו וחיכה בקוצר רוח לכל רגע
בו יוכל להפגין את ידיעותיו בפניי אנשים תמימים, פתח את פיו
ואמר בפשטות: "תהיתי אם תרצי להיפגש עמי למחרת ולהתכונן עמי
לקראת המבחן הקרב ובא".
ואכן, הפסיכומטרי היה עוד פחות משבוע וחצי מאותו יום, אך זה לא
הסביר לו מדוע הוא שאל אותה אם היא רוצה לבוא. זה כלל לא מה
שרצה להגיד. הוא בכלל חשב על שלל ביטויים חוצבי להבות שיוכל
לשרבב בעוד כמה משפטים חסרי משמעות, אבל כאשר הוא התבונן בה,
המילים יצאו מעצמן, ולפתע הוא שם לב שהוא מתחיל לחייך.
"כן", השיבה היא אחרי דקה ארוכה, גם מופתעת מעצמה על התשובה.
כל הסיפור היה הזוי לחלוטין, אך באיזשהו מקום, הוא כן יכול
לעזור לה להתכונן לחלק העברית של הפסיכומטרי, כי בסך הכל הוא
לא כזה בן אדם נורא, וכל הקטע הזה עם הביטויים דווקא חמוד
כשמתחילים להתרגל אליו, וגם אם לא, אז לא קרה שום דבר.

הם החליפו מספרי טלפון. הם קבעו יום ושעה. הוא נתן לה את
הכתובת שלו. היא באה.

הכל קרה בקצב כה מסחרר שהוא עוד לא הצליח להבין מה הוא עושה.
הוא חש מבולבל לפתע שהוא נותן לה להיכנס לעולם שלו - דירה
מבולגנת ומלוכלכת של רווק מפוזר שחי לבדו וקורא כל היום
מילונים מעופשים מתוך שעמום, אובססיה או שילוב מעוות של
השניים.
מחשבה זו תקפה את מוחו כזרם חשמלי והקפיצה אותו ממקומו. "מה
אני עושה?!" נבהל. הוא תפס את הספרים שהיו מפוזרים בכל מקום
בדירתו הקטנה - הפוכים, פתוחים במרכזם, זרוקים מתחת המיטה, על
המיטה, מתחת לשמיכה, מתחת לשטיח - הוא תפס אותם וסידר אותם
בחיפזון, מנקה, מטאטא, שוטף וגורם לדירתו להיראות כמקום ראוי
למחייה.
לפתע הוא לא זיהה את המקום בו חי כל כך הרבה זמן, שקוע בקריאה
ולמידה אובססיבית. הוא מעולם לא חש חרטה על הדרך בה בילה את
חייו, אך היה זה כאילו איזה דחף פנימי ולא מוסבר גרם לו להתנהג
בצורה זרה לו. להפוך את הדירה לדירה של מישהו אחר, להפוך את
חייו לשל איזה אדם אלמוני.
הוא גם התקלח, והתגלח, והתלבש בבגדיו המהודרים ביותר ("בגדי
חמודות", הוא חייך לעצמו). כעת הוא חיכה תוך כסיסת ציפורניו,
מתופף עם רגליו בחוסר נחת על רצפת הסלון.

כאשר נשמעה הדפיקה בדלת, ניתר ממקומו. כולו היה דרוך כקפיץ,
ולמרות שהוא ציפה לדפיקה הזו בכיליון עיניים, כאשר הרגע הגיע,
הוא חש שליבו הפסיק לפעום לרגע.
-"הו, שלום לך!" קרא עם חיוך, "היכנסי!"
היא עמדה שם מולו. עיניה החומות והגדולות מסתכלים עליו
בתמימות, חיוך דקיק וחמים מעטר את פניה וסומק קל בלחייה מוסיף
לה עוד איזו עדינות מלכותית. היא לבשה סריג אדום וג'ינס ואחזה
מתחת לבית שחיה מספר ספרים. היא חייכה. לזה הוא לא היה
רגיל.
-"אז, מר אליעזר בן יהודה", פתחה בעוקצנות חביבה, "מוכן
להתחיל?"
-"אין מוכן ממני! כעת נוכל להתכונן בכפיפה אחת ולהקדים תרופה
למכת המבחן הקרב אלינו".
-"בדיוק..." השיבה, "אתה יודע מה? נעשה לך בחינה קטנה. נראה
כמה אתה באמת חזק עם מילים!"
"נסי אותי", חייך.
-"אז ככה: מה זה בלן?"
-"עובד בבית מרחץ", ענה במהירות הבזק.
-"ואספלנית?"
-"פלסטר", ירה לעברה.
-"ובולבוס?"
-"תפוח אדמה".
-"דבלה?"
-"תאנה מיובשת".
-"שנץ?"
-"שרוך או סרט".
-"אתנן?"
-"כסף שניתן לזונה עבור שירותיה. כל כסף שניתן עבור מטרות
פסולות. מצחיק שיש מילה מיוחדת לזה בעברית, לא? תחשבי על זה
שלאסקימוסים יש שלוש עשרה מילים שונות למילה 'שלג', מה שאומר
שיש חשיבות יתר למילה הזאת מבחינתם. אם כן, מעניין מה המילה
'אתנן' אומרת עלינו, היהודים. חשבת על זה?"
-"לא, לא יצא לי לחשוב על זה, האמת", אמרה היא בארשת פנים
מבולבלת.
-"אז עכשיו יהיה לך עוד משהו קטן לחשוב עליו", סיים.

הם הסתכלו זה על זו. איש המילים והאישה השותקת. הוא מחייך איזה
חיוך מבולבל והזוי והיא מנסה לחשוב על דבר מה, שומרת על חיוכה
הדקיק. הוא ניסה למצוא דרך למוחה, לתפוס את מחשבתה ולקרוא אותה
בהפתעה, אך הוא נותר חסר אונים.
הוא בחן אותה במבטו. הוא חש שכל כולו גועש מבפנים רק מכך שהיא
נמצאת אצלו בביתו. הוא לפתע נתפס לא מוכן, חסר הגנה במגרש
הפרטי שלו. הוא חש צמרמורת עוברת בגופו, אך צמרמורת נעימה. הוא
פתח את פיו להגיד דבר מה, אך כל מה שיצא ממנו היה גמגום רפה.
"רציתי להגיד לך שאני רוצה ש... שאת ואני... ש..." פלט במאמצים
מרובים, ואז שוב שתק וניסה להתחיל מחדש, "אני... רוצה
שאנחנו... ש... שתדעי ש..."
-"מה אתה רוצה להגיד?" היא שאלה בתמיהה, לא מוכנה כלל למהלך
הזה.
-"אני רוצה להגיד שאני חושב ש... שיכול... שיכול להיות בינינו
משהו מיוחד. ש... שיש לי... נו... מה המילה? שיש לי משהו
כלפייך. נו, זה עומד לי על קצה הלשון!"

היא התבוננה בו במבט מחויך וחשה את כל גופה מתמלא בחמימות
נעימה. האם ייתכן שאיש המילים והביטויים הגדולים נתקע בלי
מילה? ועוד בגללה?
היא התקרבה מספר צעדים לכיוון האיש שכעת נראה לה כמו נער מגודל
וביישן, אבל נער די חמוד.

-"בקצב כזה אתה לא תקבל ציון משהו בפסיכומטרי", חייכה חיוך
גדול.
-"כנראה שאת צודקת", חייך אף הוא וליטף את זרועה עם ידו.

בפסיכומטרי עצמו, יש לציין, הוא באמת קיבל ציון די נמוך כי הוא
לא התכונן בכלל למתמטיקה.
היא דווקא הסתדרה די טוב, תודה ששאלתם.

28.07.2004