ברוגז זה שיטה של לברוח ולא לדבר על הדברים. שיטה שאין להתגאות
בה.
אפשר לשנות אותה אם נחליט ונרצה.
הסתכלתי  פנימה, לתוך הקשר שלנו, נראה כי הדברים נמתחים על גבי
הזמן, כאילו אין מחר, כמו רכבת דוהרת ללא תחנה סופית.
עצמתי עיניים ואמרתי: עצרי! והעולם נעצר.
אני בצידו האחר של החיבור, שהרי הוא מורכב משנינו, ממך וממני.
אם יש רק אתה זה לא שלם, זה סתם חצי.
אני מקשיבה לך, שומעת אותך, גם כשאתה לא מדבר. אני חשה אותך גם
כשאתה לא נמצא לידי. אני רואה את שפת הגוף שלך שלפעמים מוזרה.
ממבט העיניים שלפעמים הן עייפות או עצובות אני יכולה לזהות.
הרכבת שוב דוהרת... מנתקת אותי מהזמן ששנינו היינו שלמים עם
עצמנו. והזמן מתגלגל מצחוק.
פעם חשבתי שאף אחד לא יצליח לעצור את הרכבת, מפני שאני ואתה
נהגי הקטר, ואנחנו נחליט מתי היא תאט ומתי תשעט, והרכבת דוהרת
ושועטת ללא שליטה.
הימים נעלמים, מתחמקים בין האצבעות כמו גשם בלילה סוער. ושנינו
הפכנו לנוסעי הרכבת המטלטלים בסערה, כועסים... במקום לעצור את
עשן הקיטור.
אז תקשיב לי הפעם וטוב. תקשיב לדברים שאני אומרת.
משהו חייב להשתנות או שנאבד אחד את השני.
לי זה חבל, אני מקווה שגם לך ומאותה סיבה.
אם לקשר בנינו יש חשיבות בעינך, שים לב גם אלי.
אני בצידו האחר של החיבור המורכב משנינו.