אולי איני מי שחושבים שאני
שטה בספינת אויר בין גלי שמיים תכולים
נסחפת אל עבר חופים של תקווה.
פוסעת באלגנטיות בין שממה לשממה

אולי איני מי שחושבים שאני
אולי איני יושבת מחייכת, מאחה פצעים
אולי יושבת לבדי בפינה
כואבת, רוצה לברוח. בוכה.

אולי איני מה שחושבים שאני
אדם נחמד, שאכפת לו
אולי מסכה, המשלה גם אותי
מחביאה מאחורי מפלצת

אולי רואה דם בחלומותי
מוות, באשר עוצמת עיני
שחור שמיים, רקב פרחים
אש בוערת, מכלה חיים

אולי מתעודדת לשמע עצה:
פרסי כנפייך היי אמיצה
אל התהום! אל השאול!
אל צבעי חייך בעדינות המכחול

אוצי מהר!

ואולי אני כן, ואולי אני לא
אך בפינה ההיא - הצפופה
עם סכין יחפה
חושבת תוהה
אין עוד תקווה