לפנות ערב היו הפרפרים. רק רציתי שתתקשרי - רק רציתי שניפגש -
רק רציתי לבלות איתך, ובסוף זה קרה. קבענו לראות את הסרט החדש
של צ'רלי קאופמן ברב-חן. אספתי אותך ב-19:00 ונסענו.

התחלנו את הערב מרוגשים. החשמל זרם בינינו בסרט. כל הזמן חייכת
אלי, ואני במבוכה ואושר חייכתי בחזרה. כשהידיים שלי נגעו
בידיים שלך, במקרה, כשלקחתי פופקורן, עברה בי צמרמורת.
אחרי הסרט, ישבנו ב"קפולסקי" שליד הרב-חן, מקום שלא הייתי נתפס
בו מת ביציאה חברתית, אבל איכשהו, איתך, לא היה לי אכפת שהעוגה
בת שנתיים, שהמלצרית חוצפנית, ושהמחירים בשמיים. ישבנו שם עד
שהמלצרית שאלה כל 5 דקות אם אנחנו רוצים עוד משהו. הבנו את
הרמז ביחד והתפקענו מצחוק. כל הדרך אלייך לדירה דיברנו על
החיים, על הטיולים למזרח, ועל מה לא.
כשהגענו, הצעת בחיוך שאני אעלה אלייך לשתות קפה. הסכמתי,
בהתרגשות מהולה בחשש.

הלילה התחיל, והיינו מחורמנים, וגם מאושרים עד הגג. העולם זרח
בורוד, כחול וסגול, ורק בשביל שנינו. בערך ב-23:20 כבר נישקתי
אותך, הקפה כבר גלש על הכיריים, נשכח.
נכנסנו לחדר שלך - מיטה זוגית, צמודה לקיר, טלוויזיה קטנה.
מערכת סטיראו זולה, ישנה, ירושה מאחיך הגדול שכבר שידרג את
שלו. חדר ספרטני, של סטונדטים.

לקחתי אותך למיטה, והורדת לי את הבגדים. הפנים של שנינו קרנו,
מחום, מאושר, מהתרגשות, וממה לא. נישקתי אותך שוב, בהתחלה בפה,
ואח"כ ירדתי לצוואר. כשהגעתי לצוואר כבר איבדתי שליטה והתנפלתי
עלייך בנשיקות בכל הגוף. את צחקת צחוק חמוד כזה, של מישהי
שמוחמאת, נהנית, אבל לא יודעת לגמרי איך להגיב. בסוף הגבת,
וכיוונת אותי לכיוון הירכיים שלך. ירדתי לך. את אמרת שאף-פעם
לא ירדו לך "ממש", מה שזה לא אומר. נראה לי שנהנית, האמת.

בשלב הזה, כבר היה די ברור מה קורה בינינו. הסקס היה מטורף,
נהדר. רכבת עלי כמו שרוכבים על סוס-פרא ברודיאו, וגמרת.
פעמיים. אני עליתי אח"כ, בתנוחה מיסיונרית, רגילה, סטנדרטית,
וסיימתי את מה שהתחלנו.

חיפשנו בהיסטריה מטלית לחה, טישו, נייר טואלט, משהו! בסוף
מצאנו מגבת נייר מהסוג שמשתמשים בה כדי לנקות אבק. זה היה
מספיק טוב. נקרעת מצחוק כשאני עדיין בפנים, כשקראתי לך "זקנה
מאובקת".
ירדתי ממך. התחבקנו, רועדים מחום ומאורגזמה, התנשקנו שוב, ואז
השארת אותי לבד בחדר כשהלכת להתקלח. רעדתי עדיין מהעוצמה של
הזיון למשך 5 דקות תמימות עד שחזרת, והתחבקנו שוב.
כשעברו הויבראציות הראשוניות, הלכתי אני להתקלח. חדר האמבטיה
שלך הוא של רווקה טיפוסית שחיה עם שותפות. סבון נוזלי, ריח של
שמפו נשי, קונדישינר, קרם פנים. התקלחתי במים רותחים וחזרתי
למיטה.
את כבר התחלת לראות טלוויזיה כשחזרתי, היה "ג'אג", בערוץ 3,
תוכנית מטומטמת, אבל כזאת שהורגת זמן. טפחת על המיטה וקראת,
"בוא, תתכרבל איתי".

1:30 בלילה, כמעט לפנות בוקר. אנחנו מתכרבלים בשמיכה, עטופים
בחמימות. הזוהר של הזיון לאט-לאט נשכח לו, אבל דפיקות הלב
והאנרגיה עדיין שם. אנחנו רואים טלוויזיה ומדברים קצת, כל אחד
לבדו עם המחשבות שלו.

ב-2:20 אני מחבק אותך שוב, ומרגיש שוב קירבה אלייך, אנחנו
מתנשקים שוב, ושוב יורדים הבגדים. הפעם לאט יותר, בלי תשוקה
פרועה, אלא רק רצון בקירבה, בחום. כשגמרתי שוב הלכת להתקלח,
והדלקתי את הטלוויזיה. ג'אג נגמר, הייתה טלנובלה מטופשת
בספרדית. אני חושב שדיאגו שכב עם אחות של אשתו, או משהו.
אלוהים מבין את מערכות היחסים בתוכניות האלו.

חזרת מהמקלחת עם המגבת על השיער שלך, ועם חלוק רחצה. פיהקת,
ואמרת שאת רוצה ללכת לישון. הצעת לי להצטרף אלייך וליסוע הביתה
בבוקר.
האמת? לא ידעתי מה לעשות. אני רגיל לישון באלכסון, אני רגיל
למיטה שלי, לצחצח שיניים עם המברשת שלי. מצד שני - זאת את -
לילה של אושר איתך. אמרתי לעצמי שהמיטה שלי תחכה לי גם מחר.

3 לפנות בוקר. התמקמתי ליד הקיר, וחיבקתי אותך מאוחר כשהלכת
לישון. הקשבתי לנשימות שלך כשאת נרדמת, וחייכתי חיוך מתוק של
אושר. התקרבתי לחום של הגוף שלך, ואת נענית והתקרבת אליי.
הייתי בשמיים, באקסטזה. לא האמנתי שאני שוכב ליד מלאך ישן. לא
יכלתי להפסיק לחייך.

בהמשך הלילה, היה לי חם. הסרתי מעצמי את השמיכה, ונדבקתי לקיר,
שואב ממנו קור, וביטחון. תמיד הייתי כזה, עוד ממתי שהייתי ילד.
יהודה אטלס כתב, ב"הילד הזה הוא אני", על המקום הזה מתחת לכרית
שתמיד משאירים קר, כדי שיהיה איפה לשים את היד. אני בדיוק כזה,
אני אוהב את החום כשאני ישן - אבל אני תמיד, תמיד שומר פינה
קרה. הקיר הוא הפינה הקרה שלי.

את מתעוררת, מנומנמת, מפוחדת קצת שאני לא לידך, ואולי מפוחדת
קצת שאני כן, ושואלת למה אני לא מחבק אותך. אני עונה, "סתם,
היה לי קצת חם". את ממלמלת משהו וחוזרת לישון. אני חוזר
למחשבות שלי על הילד מ"הילד הזה הוא אני".

נוח איתך במיטה שלך, האמת. חם, נעים, ואני בכלל לא מתגעגע
ללישון באלכסון. אני רק רוצה את הקור שיש בפינה שלי, בקיר, כדי
שאני אזכור שנעים לי כשחם. אני מחבק אותך שוב, חומך חודר
לתוכי, ואני שלם.

את מתעוררת שוב, הפעם שמחה שאני לידך, ושואלת "כבר לא חם לך?"
"לא", אני עונה, "תחזרי לישון". את שואלת - "אתה בטוח שהכל
בסדר?" ואני עונה "הכל מצויין", ומלטף לך את השער.

את לא נרדמת. אני יודע, אני מרגיש את זה. זה קל לדעת אם מישהו
נרדם, הנשימות נעשות קצובות, החדר מתמלא בשלווה. עכשיו החדר
שלך, עם המערכת הישנה והמיטה החורקת, היה מלא חרדה. לחרדה יש
ריח חמוץ כזה - קצת כמו שנאה - אבל יותר כמו פחד. חרדה היא
כמעט כמו איבה גלויה.

בסופו של דבר את נרדמת, בסביבות 4 בבוקר. השקט חוזר לחדר, אבל
הריח החמוץ-מתוק של החרדה עדיין שם, כמו נשר שחג לו מעל ומחפש
את הנבילה הבאה.

הריח הזה, החרדה, מפריע לי להירדם, ובינתיים חם לי שוב, אז אני
חוזר לקיר שלי, איפה שקר, ומוגן. את מתקרבת אליי, אולי כדי
להרגיש אותי, והריח הזה, הריח הזה, בא איתך. אני נענה, מתוך
אינסטינקט, מקווה שתירגעי, וזה עוזר. לרגע, אולי. אני מחבק
אותך ומנסה לנשום מהצד השני, איפה שהאוויר יותר נקי.

את מתעוררת עכשיו - בפאניקה כמעט גלויה - רוטטת מתחת לפני
השטח. את חושבת שאני לא שם לב לפחד שלך, אבל על מי את עובדת?
את כמו ארנבת שנתפסה בפנסי-רכב, קפואה במבט מבוהל, תרה אחריי.
5 בבוקר, עדיין לא נרדמתי, עדיין לא מצאתי שלווה, ואת  מחפשת
אותי, את הקרבה, ודוחקת אותי אל הקיר, לפינה שלי.

אזלו האפשרויות שלי, נעלם לי מרחב התימרון. מאחוריי קיר,
מלפניי את נמצאת, זוחלת - לאט אבל בטוח - לכיווני ולכיוון
הקיר. הפינה הקרה שלי במיטה החמה היא כבר לא מפלט, היא ברירת
מחדל. אני נשאר קפוא במקום, ללא יכולת להחליט, עד שהשעון מצלצל
ב-7 בבוקר. את צריכה ללכת לעבודה.
את מתעוררת, מנשקת אותי, כשריח החרדה עכשיו כבר דבוק לעור שלך,
נודף לכל עבר. את אומרת לי שאת חייבת לעוף לעבודה - אבל שאני
יכול לטרוק את הדלת מאחוריי כשאני הולך.

את עוזבת לעבודה - אני נשאר במיטה שלך לעוד 10 דקות - פה אני
כבר לא אירדם. אני מתעורר ומתלבש, בדרך החוצה אני רואה את הקפה
שגלש אתמול בלילה, מלכלך את כל המטבח.

טרקתי את הדלת אחרי, כמו שביקשת, והגעתי הביתה, לבד. נכנסתי
למיטה, באלכסון, התכסיתי, ונרדמתי.