היא ניסתה להתאבד יום בהיר אחד, אבל אף אחד לא סיפר לה. אף אחד
לא סיפר לה שכשאת חותכת את היד, את פוגעת בוריד ונשארת נכה,
לדעתה זה לא היה כל כך נורא, איבוד היכולת לכתוב, להשתמש ביד.
היא תמיד הייתה נכה
לפחות ככה היא חשבה
אחרת איזה עוד סיבה הייתה לכולם להתרחק,
לא לאהוב אותה, אפילו לא לנסות.
היא לא ידעה שהיא הזיקה לעצמה עוד יותר,
רק טיפה עוד יותר,
הטיפה שדחפה אותה אל הקצה.
היא ניסתה לכתוב, הכתיבה הייתה כל עולמה.
לא היה לה למי לספר אבל הדפים הקשיבו.
יושבת בחדר שחור,
והצבע מזיק לה עוד טיפה, רק עוד טיפה,
מול מראה מכוסה וילון משי שחור, שכיסתה כדי לא להיזכר
שיר מתנגן ברקע, והיא מתה.