מהיום שבו אנחנו נולדים אנחנו מתחילים לתת לעצמנו הגדרות.
אנחנו נותנים לעצמנו הגדרות פשוטות- אלו הידיים שלי, אלו
הרגליים, זו אימא, זה אבא, הגדרות פשוטות. וככל שאנחנו מתבגרים
ההגדרות של ההגדרות שלנו מסתבכות והחברה מתחילה לתת לנו
הגדרות. פתאום אנחנו מוגדים כתלמידים. פתאום יש לנו חובות.
פתאום האנשים הקרובים אלינו מגדירים אותנו בתור ילדים נחמדים
או לא, ילדים חכמים או טיפשים, יפים או מכוערים וזה רק נהיה
יותר ויותר גרוע. ככל שאנחנו מתבגרים ונכנסים למסגרות חברתיות
רבות יותר, מגוונות יותר, ההגדרה שלנו משתנה. פתאום אנחנו
מתחילים להגדיר את עצמנו כטובים או לא, אנחנו לומדים לתת
הגדרות לטוב ורע ומבלי לשים לב לכך או יתר משמעות אנחנו מוצאים
את עצמנו מגדירים ומקטלגים כל מה שקורה מסביבנו. ואז, בשלב
שאנחנו בטוחים שכבר סוף סוף אנחנו מוגדרים ואנחנו יודעים מי
אנחנו ומה אנחנו רוצים, מה החלומות שלנו ומה אנחנו אוהבים ומה
אנחנו לא, מגיע גיל ההתבגרות והורס הכל. פתאום אנחנו צריכים
להתחיל לתת לעצמנו הגדרות חדשות, החברה שסביבנו מתחילה לתת לנו
הגדרות חדשות וכל אמות המידה שלנו בנוגע לעולם משתנות. פתאום
נוספת עוד קטגוריה לקטלוג אנשים חוץ מיפים-מכוערים, נחמדים- לא
נחמדים, פתאום אנחנו גם מקטלגים אנשים לפי מושכים או לא מושכים
ובעולם שלנו אם אתה לא מושך אתה לא קיים. בעולם של גיל
ההתבגרות המראה הוא הכל והוא כלום.