ואז היא קמה והלכה. פשוט קמה - והלכה. היא לא ידעה לאן, ולא
רצתה לדעת לאן, היא פשוט רצתה שינוי, היא רצתה לשנות את החיים
שלה, את החיים של האנשים שסביבה. היא רצתה ללכת. היא רצתה
לגלות כמה רחוק היא תצליח להגיע, אם היא רק תצליח לעמוד על שתי
הרגליים שלה, אולי אפילו תעזר במשהו מהסביבה הקרובה שלה. אם
היא רק תצליח לעמוד, היא ידעה שהיא תצליח לעשות את הצעד הזה
שהיא, וכולם מסביבה כבר כל כך מחכים לו. הנה, היא כבר התיישבה,
והיד שלה מושטת לעבר השולחן שלידה, היא מניחה עליו את היד,
מעבירה את משקל גופה בזהירות לברכיים ונעמדת עליהן. הנה, היא
אומרת לעצמה, אני כמעט הצלחתי, ואז היא מניחה כף רגל אחת על
השטיח האדום שאימא שלה קנתה, ומעבירה את המשקל שלה לכף הרגל
הזאת, והיא יודעת שעכשיו היא תצליח, והיא רוצה לצעוק לכולם
שיסתכלו עליה, שהנה, היא מצליחה לעשות את השינוי הזה, לגמרי
לבדה. ומבלי לשים לב היא כבר עומדת, ורק היד שלה עדיין מאזנת
את משקל גופה כנגד השולחן. היא מרימה בעדינות את כף הרגל שלה
מהשטיח, ומורידה אותה בחזרה קצת יותר רחוק. והיד לה כבר עוזבת
את השולחן, והנה, היא מצליחה, היא הולכת, היא כבר כמעט הגיעה
לשם...
ואז היא שומעת שאגת שמחה שמגיעה מהצד השני של החדר, ופתאום,
באמצע ההליכה שלה היא מורמת באוויר ומותקפת בנשיקות, ובין
נשיקה לנשיקה היא שמועת את הקול המוכר - "מתוקה שלי, ילדה של
אימא, מי הולכת כל כך יפה?" וכל מה שהיא רצתה זה להגיע למוצץ
שחיכה לה על המזנון...