היום יום הזיכרון לחללי צה"ל. היום, יום הזיכרון לכל הילדים
שנשארו ילדים. היום, יום הזיכרון הראשון שבו אני מבוגרת. היום
הוא יום הזיכרון הראשון שבו אני מפחדת. שנה הבאה מתגייסים
החברים הכי טובים שלי. חלק מהם ילכו ויהיו ג'ובניקים, חלק ילכו
לקרבי. עמדתי היום בטקס וניסית לקבע במוחי את פניהם של הילדים
- גברים משכבת י"ב, את פניהם של הבוגרים שבאו לבקר עם מדים,
לחלקם כומתות טורקיז, לחלקם אדומות, חלקם הולכים לגולני, חלקם
לגבעתי. חיילים עם נשק על הכתף, שעד לפני פחות משנה רדפו אחרי
המורים במסדרונות כדי לשאול אותם שאלה ולא אחרי מחבלים כדי
לפגוע בהם. הסתכלתי, הטבעתי את פניהם במוחי, ותהיתי. בטקס של
שנה הבאה, שמו של מי מאלו שעומדים מולי ייתווסף לרשימה השחורה?
השנה נוספו שלושה שמות, שניים מתוכם הכרתי. לא הכרתי באופן
אישי אמנם, אבל פניהם שלא הספיקו להתבגר לא יעזבוני במנוחה לכל
ימי הזיכרון שיגרמו לי לבכות בשנים הבאות. ועכשיו אני יושבת,
כואבת וחושבת למה? למה בעצם אנחנו, ילדים בשנים שאמורות להיות
הכי יפות בחיים, מנסים לנחש מי יהיה הבא בתור למוות? האם באמת
המטרה כל כך חשובה שהיא מקדשת את האמצעים? ולמה? זו השאלה
ששורפת לי עם כל דמעה, חותכת לי את הלב ומפריעה לי בקצות
האצבעות. אז מי? מי מבין היפים שעומדים סביבי, מאלו שעומדים על
הבמה בטקס ומקריאים את השמות יוקרא בשנה הבאה? בעוד שנתיים?
וכמה עוד הורים בוכים יצטרפו למבול הדמעות ששוטף את הרחובות
ביום הנוראי הזה?