רחוב כרמיאלי "סואן". שניים עומדים ליד מרכז סיעודי, בניין
נמוך לבן-אפור (ישן).
-חרא, אומר הילד הקטן.
-כן..., מסכים האבא, בחצי חיוך.
לפניהם פח אשפה, גדוש בתכולתו עד אין לאן. ובאמת אין לאן,
שקיות נוזלות על הכביש והם עומדים באמצע כל זה, לפניהם רחוב
נקי שלם.
הילד שותק לשניה, ואחר כך חוזר ואומר:
-חרא.
-כן
וחוזר חלילה.

בניין גדול שבתחתיו  מק דונלד'ס, עומד על שפת מזרקה.
זאת כיכר כמעט מרכזית בכרמיאל, ליד הקניון הכמעט חדש ובירכתי
המדרחוב החדש לגמרי.
המזרקה שם היא כמו ביצה עתיקת יומין. היא לא תמיד הייתה כזאת,
אבל עכשיו אם מתקדמים כמה סנטימטרים פנימה למים, יש סבך ירוק
שגדלות
בו ישויות ירוקות. צפרדעים, למשל. אני ואמא עוברות. הבוהים
הקבועים ממוקמים על הספסלים, ועוסקים בבהייה בעוברים. השומר של
מקדונלד'ס כנראה השתעמם שם בפנים, ויצא. משהו ריתק אותו בביצה
הירוקה שלידו. כשעברנו הוא עמד מהורהר כולו, בוהה בתהום
הרדוד.

חזרנו כעבור כשעה, באותה הדרך. השומר עוד עמד שם, בוהה. מה הוא
היה עושה בלי המזרקה-בריכה-ביצה הזאת, הוא היה מת משעמום!

על היחס של אנשים אל יופי של בת. פסטיבל כרמיאל, היום השני
(בלי זיקוקים). זולה מאולתרת לאורך גדר תיל מאוד גבוהה, בכניסה
למסיבת סלסה במגרש גלגליות. אני בדרך לצאת מהבלאגן הערסי שנוצר
בסביבה, לנשום קצת אוויר פלאפל בדוכנים. אני - ילדה שמתנוססת
כמעט מעל כולם, בחולצה הדוקה ומכנס ג'ינס. בכניסה לזולה-
חייבים לעמוד על אבן גדולה כדי לעבור לצד השני. אני מטפסת.
אנשים מחכים להכנס.
והנה, אחד שם לב שאני עומדת לקפוץ.
-ג'ירף יפה, זרק.

ולפני חמש דקות מישהו אחר הפחיד את החברה שלי עד מוות, סטה
מהדרך והפיל אנשים, רק בגלל שלא רצה ללכת לידה.

הוי, הגברים האלה.
הגברברים.

קופת חולים.
הדקות זוחלות. מחכים לרופאה שתתפנה.
כולם מסודרים, כולם יודעים איפה הם בשרשרת.

ופתאום- אישה-פגז משגרת את עצמה מהמעלית היישר אל דלת החדר. אף
אחד לא הספיק אפילו לשים לב.
-אפשר? אפשר?,- היא פותחת את הדלת ולרגע הפנים שלה בפנים.
הרופאה כנראה בהלם כמונו.
ברגע הבא היא סגרה את הדלת, מאוכזבת. התיישבה בכבדות לא צפויה
על הספסל.
-לא, אסור,- היא הסבירה לנו,- יש אנשים בתור.

זה קרה בחוף הים בעכו, אותו חוף ארור שעשה לי כוויה איומה על
הרגל באמצעות המדוזה התורנית שלו. המצילים באותו יום התנהגו,
איך להגדיר ...מוזר. אולי כי גם הילדים לא היו מי יודע מה
ממושמעים (לא מלמדים אותם בקייטנה, וחבל), ואם לא בגלל זה-
הפתרון נשאר סמוי מן העין.

דמיינו לעצמכם- בוקר, ים. זקנים מתדלדלים לאורך החוף. ילדים
ספורים במים. המצילים רק הגיעו. מקודם הם סחבו ביחד משהו
(עדיין לא ברור מה) הלוך וחזור, ביחד עם הזקנים שסחבו את עצמם.
אחר כך נרגעו, טיפסו למקומם כיאות. פתאום שמעו אחד מהם
במיקרופון:
-ילד... ופתאום צעקה מסעירה את החוף,- ילד,לא! ילד ...לא!!
היה נדמה כאילו הילד ניסה לאנוס כריש ..אחרת אי אפשר לדמיין מה
גרם למציל להשתגע מול כולם.

אותו חוף, אותו ים. פעוט בן ארבע מתהלך במים רדודים מתחת לסירת
מצילים. והמציל מתחיל לנדנד לו.
-ילד.....צא משם. צא משם! לך אל אימא....
וכשהוא רואה שהילד לא מקשיב,הוא מפרט: -לך אל אימא ש'ך...ותגיד
לה ש...נו לך...אל אימא ש'ך...ילד.....
לילד לגמרי לא אכפת, והשיחה ממשיכה.

בהמשך היום, אשה מסויימת נכנסה למים (זהותה לא ידועה, וחבל)
וכנראה עשתה משהו שמאוד אסור לעשות. המציל זעק למיקרופון
נסער:
-אישה! אישה!
ואחר כך התייאש וצעק
-אללה!!!
הייתה לי הרגשה של מחבלים באוויר.

מסקנה:
ילדים, אל תיסעו לעכו, ובטח לא לבד. מוזר שם.