היום ראיתי מישהי משוגעת. היא הייתה ממש משוגעת, במונחים של
אשכרה ללכת לפסיכיאטר ולהתאשפז בבית משוגעים.
נורא סיקרן אותי לדבר איתה, אף פעם לא דיברתי עם בן אדם
משוגע.
היא סיפרה לי שפעם היא חשבה שהיא מיוחדת, כשכל החברים שלה
החליטו לאשפז את עצמם בבית משוגעים, כל אחד בבית משוגעים הפרטי
שלו, זה שהוא החליט שהכי טוב בשבילו, היא חשבה שהיא נורא שונה
ומיוחדת.
תמיד היא חשבה שאצלה הכל יהיה אחרת ושהיא תוכיח לכולם את זה.
שכולם ידעו איזה נהדרת היא.
ברגעים של שפיות, חברים שלה שמחו בשבילה, אולי שיקרו למענה,
אבל היו רגעים שהיא הרגישה לא בסדר עם זה שהיא מיוחדת.
בוקר אחד היא התעוררה אל השגרה אליה החלה להתרגל בחודשים
האחרונים, נשארה כמה דקות במיטה בכדי לעכל את הבוקר החדש שהגיע
ודמעות החלו לנזול על לחייה. היא טענה שבהתחלה היא לא הבינה
למה אבל אם תשאלו אותי היא ידעה טוב מאוד אבל בחרה לשקר לעצמה
בדיוק כמו שחברים שלה שיקרו למענה.
היא ניסתה להתעלם, לחפש תירוצים, המשיכה לשקר לעצמה עד שבסוף
חשבה שאולי יש לה מחלה והחליטה שאם היא רוצה להבין מה קורה לה
ולמה הדמעות לא מפסיקות לרדת היא חייבת ללכת לרופא. הרופא אמר
לה שהיא צריכה ללכת לפסיכיאטר כדי לבדוק את זה.
"פסיכיאטר?" היא חשבה, "אני? אבל אני מיוחדת...!"
צמרמורת עברה בי כששמעתי את המשפט הזה. גם אני מיוחדת.
בהיתי קצת בכלום שריחף לו באויר ופספסתי כמה משפטים שהיא אמרה.
חזרתי להקשיב בדיוק בקטע שהיא אמרה שהיא יודעת שגם בבית
משוגעים לא יהיה לה טוב אבל יהיה לה פחות רע. היא אמרה שאיפשהו
היא מרגישה שזאת הסביבה הטבעית שלה כי כל שאר החברים שלה גם
מאושפזים בבית משוגעים. כל אחד במחלקה שלו אבל בזמנים פנויים
כולם נפגשים וצוחקים ביחד.
היא פתאום נורא רצתה להיות שם.
היא עדיין לא ממש התאשפזה שם בשביל זה היא הולכת לפסיכיאטר.
היא נראתה לי נורא מפוחדת ומהורהרת. גם כשהיא דיברה הרגשתי את
הפחד והחששות באויר. כאילו כל הזמן היא שאלה את עצמה "מה אם
הוא יגיד שאני לא משוגעת?" ורציתי לענות לה ולהגיד לה שהיא כן
משוגעת, ואם אני שמה לב לזה בטח שפסיכיאטר ישים לב לזה ויאשפז
אותה אבל לא יכלתי כי היא לא ידעה ששמעתי אותה אומרת את זה.
בסוף השיחה היא ניסתה להשמע אופטימית, מה שנראה בעיניי גם סוג
של טירוף אבל נחמד לפגוש משוגעים אופטימיים. האוטובוס הגיע
והיא התנצלה ואמרה שהיא הייתה נורא שמחה לדבר איתי עוד אבל היא
חייבת לנסוע לפסיכיאטר.
איחלתי לה בהצלחה וחייכתי.
פתאום שרפו לי נורא העיניים וכאינסטינקט שפשפתי אותן.
כשפקחתי אותן גיליתי שאני בחדר שלי עומדת מול המראה.