קטע זה נכתב לפני כחצי שנה לזכר טל קרמן שנרצחה בפיגוע תופת
בקו אוטובוס 37 ברחוב מוריה בחיפה בתאריך 5.3.03

אני מנסה לחשוב על משהו שאני יכול לכתוב לך אבל אני לא מצליח.
אז אני מנסה לחשוב על משהו להגיד לעצמי, אני עדיין לא מצליח.
טל, עברה שנה. שנה שלא ציפיתי שתגיע אחת כזאת וכשהיא הגיעה לא
ממש חשבתי שנצליח, שאצליח לעבור אותה.
מדהים איך אנשים יכולים להתקרב ולהתגבש ככה פתאום.
עברה שנה ואני עדיין מתקשר אליך באמצע הלילה כשאני מסתובב סתם
ככה. באמת שאני לא יודע למה. אולי כדי לראות את מספר הטלפון
שלך, או אולי כדי לשמוע צליל חיוג... אולי בניסיון נואש להחזיר
אותך אלי, אלינו. ואז אני חושב שזה לא הגיוני, שאי אפשר לדבר
עם מישהי שלא נמצאת כאן, אבל את כן פה ואת כן איתנו כל הזמן.
את עם כל אחד מאיתנו תמיד. באוטו צועקת שוטגן ומנצחת אותי
כרגיל כל פעם שאנחנו נוסעים לדלי, מלווה כל אחד מאיתנו לצבא או
לעבודה כל בוקר, ואומרת לנו לילה טוב כל לילה לפני שמתפזרים.
ואפילו איתי, בין אם אני הולך הביתה או סתם להסתובב.
את תמיד תהיי חלק מכולנו, כי את לא בן אדם שאפשר לשכוח או לא
לחשוב עליו. את לא מישהי שניזכר בה בעוד 20 שנה ונגיד: "הכרתי
פעם מישהי...", "הייתה לנו בכיתה...", "כמה חבל...". את
הבן-אדם שתמיד מעודד אותנו כשאנחנו עצובים, הזאת שאם נתקשר
אליה באמצע הלילה, ולא משנה באיזו שעה, היא תבוא ותפזר מין מצב
רוח של כיף. ואני לא אומר "את היית", אני אומר "את עדיין" כי
ככה זה, כי את שם ואת פה ואת בכל מקום.
ואם אני הולך ברחוב ומסתובב פתאום ורואה אותך אז אני לא חושב
על הפיגוע או הלוויה, אלא אני מרגיש תחושה מוזרה של אופטימיות,
כאילו שום דבר רע לא יכול לקרות.

אבל דברים רעים קורים.
כאילו רק אתמול החלקת ונפלת במדרגות של האוטובוס בדרך אלי
כשעלית על האוטובוס הלא נכון בטעות. לא בכית או היית עצובה.
צחקת כמו שידעת לעשות כל כך טוב.
טל, את באמת עלית על האוטובוס הלא נכון רק שהפעם לא נפלת,
אנחנו נפלנו.
כאילו רק אתמול עישנו בשירותים של בית הספר והתווכחנו על עוד
נושא מטומטם. רציתי אז להפסיק לעשן, צחוק הגורל... ואז הלכת
ולא חזרת, או שאולי בעצם לא באמת הלכת...

אוהב תמיד