אני הייתי אני עד שהגעת פה
ואני בכלל לא ידעתי שאני לבד, לא הבנתי.
תראי מה עשית,
אני בוהה כמו איזה דפוק במסך
של מכשיר טלפון סלולרי, מושיעי,
יד ימיני.
וטוב שיש מוזיקה טובה, כי אין
סם שירגיע אותי עכשיו.
וכל הגוף שלי מתגרד על הריח
שלך, שטבוע בכרית שלך, שמתחת לקוקו שלי
ואני יכול להשבע שאני מסוגל להכנס בתוך קיר עכשיו
ולא להשאיר ממנו הרבה.
תראי מה עשית...
ועכשיו אני הנרקומן הכי נאמן,
ואין לי שום דבר במזרק, חוץ
מזכרון ותמונה על הקיר.

תעני כבר להודעות שלי, ותגידי שאת
בדרך. שחם וצפוף לך ברכבת
אבל את בדרך, ושאין לך מקום לשבת
אבל את בדרך ותהיי פה עוד שעה. כן. בערך.

רוצה שאני אבכה? כי הדמעות ממילא
חונקות לי את הגרון, כי זה מצב חרא,
זה לנשום רק %20, זה כאילו עקרו ממך
חלק ולא רוצים להחזיר. למרות שאפשר.

זה חלל שנפער לך באיזור עצם החזה
וזה נהיה שקוף ואורירי, זה געגוע.

זה געגוע.