(תיאורטית)                                                  
             22/07/04                                      
                                                   
וכשחזרתי הביתה הדיפו כפות הידיים ריחות זרועות גברים מגוידות
ופשוטות לפנים לעטפני, ריח זרועותיך שלך, בשמך המשכר הדבק
עור-בעור, בד-בבד, שערה בשערה. עד אשר מצאתי עצמי כמו בלי משים
מתהלכת שלובת זרועות עמך ברחובות העיר ההומה, קולות ימי קיץ
שרביים משתיקים את שיחתנו ופיח ועשן המכוניות מכסה על המבוכה
של יד-ביד עם מי שלא הוגדר כ"חבר".
בתחילה הכל היה מוזר, חדש ובוסרי כמו המבט הנשקף אליי מעיניי
אחיך, שעה שהבטתי בו, עורו רך ולבנבן ולפרקים הוא כאובד אל
כפות ידייך האוחזות בו, אך מגיע רגע והוא מתיישב על האספלט
הלוהט, במרכז רחוב סואן, בוהה בעיניי הים שלו באיזו נקודה
מרוחקת ומבטו מרוכז, קר ומחושב כמו זה של אחיו הבכור, ונדמה
שאם מתרכזים מספיק ניתן למצוא שם, בטורקיז הזה, שמץ של לעג
לעולם הזה, ואולי לאנשים בכללם.
יש בך איזה כוח שמניע אותך הלאה, הוא כמו פוסע עמך ומקורותיו
נסתרים, עוצמה שאולי זורמת בעורקייך התפוחים, בקולך או שמא
במבטך היוקד, והיא מניעה אותך ואותי גם כן, יש בה בכדי להשכיח
ממני זיכרון פצעים טריים, דם בלתי נראה בין קירות הפה, טעמו
טעם ברזל והוא מעלה בי קבס.
פעמים מספר תהיתי מהו הכוח הזה ומהיכן אתה שואב אותו, מאיזו
באר בלתי נדלית, שופעת ומזרימה בך נעורים, ציניות זורמת כנחלי
איתן ושמץ של זדוניות ושובבות מתדפקת על דלתות חיי, כמבקשת
להיכנס פנימה, אל הלב.
שאתיר את המנעולים, או אולי תמצא בעצמך איזו פרצה בחומה?
אולי אני בכלל לא רוצה, הפחד משתיק את הכל, גם את ההיגיון,
והרי אני מזמן קבעתי לעצמי את חוק הברזל הזה- ללב שלי אני לא
מכניסה, אף אחד, אף אחד ולא משנה מה.
זה מה שנשאר, אני, אתה, הלבד והמוזר, כששני האחרונים מרחיקים
אותי ממך ברגעים, בעיקר בלילות, כשהלבד מתפשט ועוטף, מכסה
עיניים, מכביד על הראות והשמיעה, והמוזר הוא סתם מוזר, הוא
תמיד היה.
מוזר, מוזר, משום מה ההפתעה הגדולה ביותר עבורי הייתה לראות את
אמא שלך.
תמיד כשתיארת אותה, עלתה בדמיוני אישה גבת-קומה וארוכת רגליים,
בהירת שיער ועיניים, כזו כמו שחקנית קולנוע מקושטת ומאופרת
שמביטה על כולם מגבוה, במעין יופי קר, קרח כחול נשקף מעיניה
והיא מסלקת קצוות שיער בלונדיני מהפנים ומבקשת ברוסית רהוטה
שתיגש לשטוף כלים.
כשנגלתה אליי, ישובה על הספה בסלון, רגל על רגל אמנם אך לא כפי
שדמיינתי, הבטתי בה במעין פליאה משונה ושאלתי עצמי אם זו אכן
אמא שלך, חוסר הדמיון ביניכם משווע, ואף עלתה בי מחשבה מטורפת
שאולי אתה מאומץ. היא רק חייכה בסבלנות וחזרה אל הספר שלה,
בעוד שאני כמעט יצאתי מדעתי מבלי ממש להבין למה.
גם הכעס על ההורים משותף לשנינו, ילדים ערים לעיוורון הוריהם,
חוסר צדק וחינוך מזדמן ברגעים הלא-מתאימים של חיינו. בסופו של
דבר שנינו חינכנו עצמנו במו ידינו, המחשבות בגרו מוקדם מידי
והשכל התחדד עם כל מאורע שחצה את חיינו, מותיר שם חלל, מאחור,
תחושת ריקנות ובדידות עצומה, כמו העניקו לך במתנה חיים שלמים,
ימים ושנים שאין לך צורך בהם. זה כמו לקנות לאדם מתנה שלא
מתאימה, ואף מבלי לצרף פתק החלפה, רק לעטוף יפה בסרט ורוד כדי
לגרום לו להאמין שיאהב את מה שיש בפנים, כשבעצם המתנה הזו לא
מיועדת לו, היא נקנתה בטעות.
אנחנו המתנה שקנו בטעות.
יד הגורל?, או שמא טעות מצערת?
אחינו הבכורים הם  עוברים מופלים, מרצון או שלא מרצון, תקריות
מצערות לא חסר בעולם.
אנחנו הבכורים לכאורה, ובעצם נושאים על כתפיים צרות צל של נפש
אחרת, שאמורה הייתה לבוא קודם, במקומנו.
שני אנשים שלא אמורים היו להתקיים הולכים שלובי ידיים לאורך
רחוב 'אבן גבירול', האנדרטה של רבין שעומדת שם יוצרת
אסוציאציות אירוניות כמו אותנו היו צריכים להנציח במרכז הכיכר,
ולא רחוק משם, על אחד הקירות, מישהו שכנראה מאוד הצטער ריסס
בגרפיטי את המילה "סליחה".
ואל מול כל אלו אנו הולכים, שמש של צהריים קופחת ממעל וכשכל
בעלי המסעדות מוציאים את כיסאותיהם החוצה, אל שפת המדרכה, אני
תוהה אם מישהו באמת יכול להבחין בנו, מהלכים כך, אם אנו באמת
כאן, אם במקרה שמישהו ייתקל בנו הוא יחוש בכך, בקיומנו, או שרק
אנו חשים אחד בשני  ואיש מלבדנו אינו רואה אותנו, אנו רואים
ואיננו נראים ואולי רוצים להיות ההפך, מה אתה אומר, מציאות או
אשליה, מציאות או אשליה, יותר מידי אור גורם להזיות, מתקיימים
בזכות עצמנו או בזכות הצופים בנו, או שמא אם איננו נראים משמע
שאיננו קיימים, האם אנו מונעים הלאה בכוחנו שמא בכוח אחרים,
בכוחי או בכוחך, זו הבחירה שלי או הבחירה שלך, איזה חלק בי אתה
רוצה לראות ומה אבחר להסתיר ממך, האם בכלל דבר-מה כאן אמיתי,
מי אמר שאנחנו באמת כאן, ב'אבן גבירול' בשעה הזו של היום, אולי
זה רק מתקיים תיאורטית.
אולי אני בחורה תיאורטית שחייה חיים תיאורטיים בבית זר לה,
אולי אני כלל לא כאן, אולי עכשיו אני בעצם יושבת ואוכלת גלידה
עם איזה גבר בגיל העמידה בקצה השני של העולם, והוא מציע לי
באופן תיאורטי ורדים תיאורטיים, צבעם אולי אדום אולי לבן, ואני
תיאורטית אומרת שהייתי בעצם מעדיפה להיות לא-תיאורטית בכלל,
במקום אחר עם אדם אחר, ולקבל דווקא שושנים אדומות ממך, ולחיות
במקום שאינו תיאורטי עם אדם שאינו תיאורטי, להפסיק להיות
חיה-מתה בו זמנית, אחת שנמצאת ב"hold", שהחיים שלה מושהים כמו
בשלט רחוק,
כן,
עכשיו אני יודעת בברור,
שמישהו יילחץ כבר על "play",
אני רוצה להתחיל מההתחלה.