אני מקדישה לך את האהבה שלי,
את האור שלי,
את הנשמה שלי.
מרגישה שיש לי הרבה,
ובכל זאת נראה כי לא נותר עוד דבר.
החיוך שנישא על פני העצובות,
נראה הוא כרק מסכה,
מסתיר את הכאב ששובר אותי מבפנים.
אני נעלמת.
מתפוגגת.
לעולם לא תדע עד כמה רציתי,
עד כמה ניסיתי,
העיניים המבקשות לא אומרות לך דבר?
החוזק הפיזי לא עוזר לחולשה הפנימית.
המחשבה האופטימית,
נדחסת לצד על ידי הזכרון.
האושר הנראה לעין,
אשליה הוא,
שקר, אין אמת.
נשברתי לחתיכות,
האם אי פעם הפאזל יורכב מחדש?
אני יודעת שיש דרך החוצה מכאן,
אני מאמינה.
מאמינה.
אך מתי?