אתמול בערב ראיתי מישהו מת.
זה היה על אמת, כמו שאחותי הקטנה תמיד אומרת לי.
זה לא היה מוות כזה בפיגוע או תאונת דרכים.
זאת גם לא הייתה הבת זונה, השרמוטה שתפסתי עם חבר שלי שהיא
רוכבת עליו. זה גם לא החבר המניאק שלי שבגד בי עם הבת זונה
שרמוטה הזאת. אפילו שהמחשבה הראשונה שלי הייתה לרסק להם את
הגולגולת.
זה אפילו לא הפרופסור שלי שנתן לי בסמינריון נכשל אפילו שהייתי
ממש טובה.  כל כך רציתי לדקור אותו בחזה ולסובב את הסכין ככה
שיירד המון דם.
זה גם לא המניאק שחתך אותי ברמזור וצעק "זונה, תלמדי לנהוג."
אני פשוט צעקתי לו "יא הומו, שאימא ש'ך תמות."
זה גם לא היה הפקיד בבנק שלא נתן לי הלוואה,  גם לא משה מהסופר
שהפסיק לרשום לי, גם לא הספרית שגזרה לי יותר מדי מהשיער, גם
לא אימא ואבא שתמיד הם איכשהו מעצבנים אותי. את כולם רציתי
לדקור.
אבל כל זה כבר לא מעניין.
אתמול בערב ראיתי מישהו מת.
לא מישהו מיוחד. סתם אחד.
ראיתי מישהו לוקח אקדח ויורה כדור אחד שנכנס לו לתוך הראש.
ראיתי את המוח שלו מתפזר לאלף חתיכות על הרצפה, על הארון, על
השטיח וגם קצת על הכלבה. איך הדם שלו נוזל לאט לאט.
ראיתי איך הגוף נראה אחרי הנשימה האחרונה שהוא לקח.
אתמול בערב ראיתי מישהו מת מבעד למראה בחדר השינה שלי.