שנים אני חי בתוך קופסא. קופסא קטנה.
חשבתי פעם שאני חי בסרט. שאני חי על נדנדה, או אפילו בארון,
אבל לא מזמן גיליתי שבעצם כל חיי חייתי בקופסת פלסטיק.
ועודני.
היא נראת כמו קופסאת קרטון רגילה אבל בעצם היא מפלסטיק.
לא מזמן היה לי סיוט לילי שאני מסטיק. שכל הזמן לועסים אותי
ולועסים, ולועסים, עד שנגמר כבר הטעם (הטוב) ממני, וגם אז
ממשיכים ללעוס אותי, ולמתוח אותי ולשחק בי עם האצבעות
המלוכלכות שלהם... מכניסים אותי לפה, בהתחלה אני טעים ונחמד
וכייף שמשחקים איתי, אבל בסופו של דבר הם זורקים אותי, ולא רק
לפח, אלא גם על המדרכה (הלו! אני לא פסולת אורגנית!), ועל
המדרכה זה הכי גרוע, אני מרגיש איך הם דורכים עלי, איך השמש
והחום של המדרכה צורבים אותי, ואיך שמשתינים עלי... בחיי, זה
היה הסיוט הכי גרוע שהיה לי עד כה!

חברה הכי טובה שלי אמרה לי שאני פראנואיד ובגלל זה כל החלומות
האלו, אמרתי לה שהיא אכולת סרטים או יותר נכון אכולת ספרים
ומידע מעוות מרוב מאגרי המידע הפסיכולוגי שהיא צריכה להכניס
לתוכנה החדשה שאנחנו מפתחים בחברה.

בעיסקת קופסת הפלסטיק הזאת יצא שאני באיזו חברת מחשבים מאוד
מתקדמת, שלחו אותי ליפן כדי לנהל את המו"מ בקשר לתוכנה שלנו,
אז אני חי שם כבר שנתיים, אוכל ומקיא רק אוכל יפני.
אנחנו עובדים על תוכנה מיוחדת שתאפשר לאדם לחיות בעולם אחר.
לבנות עולם משלו ולנהל אותו והכל בשליטה מלאה של התת מודע. זה
משהו אדיר מבחינתם, פריצת דרך לא נורמאלית לאנושות,
אם תשאלו אותי זה דרעק. גם שם אתה תמות. אין שום דבר בעולם
שימנע מוות (בעיקר לא ביפן).

הלוואי והייתי יכול לחזור עכשיו לישראל, לקופסת הפלסטיק הקודמת
שלי, למרות שלפעמים הייתי מעדיף להיות פרימיטיבי ולחיות
בקופסאת קרטון.