יופי, עכשיו יש לי עט ורוד. אני לא כותבת, אם זה לא עט ורוד.
אבל מה הפואנטה? גם ככה אין לי מה לכתוב... שוב...
אה! אני יודעת מה לכתוב, על הילדה שהתאבדה...

עדי היתה ילדה נורא עצובה, כל החיים שלה, תמיד אמרו, כשהיא
התקרבה לכיתה, "עדי בדיכי, עדי בדיכי" או פשוט קראו לה בעסה,
זה היה הכינוי שלה.
לאן שהלכה, "הנה הבעסה, הנה הבעסה".
בעסה היתה ילדה דכאונית, לבעסה היתה אישיות.
כשלחברות של בעסה היה רע, הן ידעו למי לפנות- לבעסה, כי בעסה
ידעה איך זה להיות בבעסה וידעה איך לנחם, איך לדבר. לבעסה
הייתה אישיות.

אנשים פחדו מבעסה, כי כשבעסה בבעסה היא הייתה רעה לאנשים, ואז
יכלה להיות לבד ולהתמקד בבעסה שלה. לבעסה היתה אישיות. היא
הייתה יצירתית, היא הייתה כותבת הכי יפה ומציירת דברים נפלאים.
אולם הם היו מדכאים, אבל יפים.
לבעסה הייתה אישיות. אנשים אהבו את בעסה ברגעים בלי הבעסה, כי
אז בעסה לא בבעסה ובעסה מצחיקת ומשעשעת. לבעסה הייתה אישיות.
ידעו שלא לעצבן את בעסה, כי כשבעסה מתעצבנת- היא מחזירה
כפליים, ובסוף תמיד מקבלת מה שהיא רוצה.

יום אחד לבעסה נמאס מהבעסה, וניסתה לגמור את הבעסה במוות.
חבל שלא הצליחה, כי אז זרקו אותה לבית משוגעים.
כל האנשים, שכביכול ניסו לעזור לבעסה, הצליחו, כי בעסה כבר לא
בבעסה.
בהתחלה היה לה קצת נחמד, בלי הבעסה.
אבל פתאום לבעסה התחילה להיעלם האישיות.

לעדי לא היתה אישיות.
כשחברות שלה היו בבעסה, עדי לא ידעה לנחם, כי היא לא ידעה מה
זה בעסה.
לעדי לא היתה אישיות.
היא כבר לא יצרה דברים, היא היתה ריקה.
לעדי לא היתה אישיות.
היא לא קיבלה מה שרצתה, כי כשלא קיבלה- לא הזיז לה בכלל,
שומדבר לא עצבן אותה.
לעדי לא היתה אישיות.
אפחד כבר לא פחד ממנה, ועשו לה מה שרצו, אבל לעדי לא היה
אכפת.
לעדי לא הייתה אישיות.

עדי כבר לא היתה כיפית, היא הייתה סתם אדישה.
עדי איבדה את האישיות שלה, את השם שלה, את החברות שלה, את
החיים שלה.
עדי נשארה בלי כלום. לעדי נמאס מהכלום. עדי ניסתה לגמור את
הכלום במוות.
עדי הצליחה.