"די! תפסיק להפליץ!" צרחתי עליו. לא יכולתי לסבול ת'ריח
הנוראי! התירוץ היחיד שהיה לו זה "אני לא שולט בזה, אני לא
שולט בזה", פררררר, "אני לא שולט בזה", פאק, "לא שולט..."
הסרחון היה נוראי, כמו ריח בוקר של כלב שחי על בונזו מעובש.
אני תמיד יודעת מה אסף אכל לפי הריח, לפעמים גם הייתי יודעת
שאחרי הפלוץ בא גוש גדול וקשיח או סתם שלשול עצבני.
הוא יושב מלפני, כי הוא מאוהב ביעל שישבה לידי. לפעמים הוא היה
מפליץ מעצבנות אם היא הייתה פונה אליו. אני לא מבינה איך היה
יכול להפליץ ככה ליד יעל...
אניווי, היה זה בוקר של מבחן, ופתאום הרעש המוכר: פרררר! לא
יכולתי יותר! הוצאתי מהקלמר את סרגל המתכת הורוד שלי ודקרתי
אותו בגב... מה? לא יכולתי לשלוט בעצמי...