הרגע הזה שכולו מלא בצער והרהורים, תהיות למיניהן. אני כבר לא
יודעת מה להרגיש, מה לחשוב...
מצד אחד, אני יודעת במאת האחוזים כי האנשים לא הם שבונים לי את
הדימוי העצמי, אלא אך ורק אני בונה אותו לעצמי, למה חשוב לי מה
שהם אומרים? למה אני לא יכולה פשוט להיות אני עצמי ולהיות שמחה
מזה? למה הורדים היפים ביותר שצמחו לי בין הידיים נובלים לי רק
בנסיון לקטיפתם?
הרגע הזה, אני מביטה לאחור ושואלת את עצמי איך נתתי לזה לקרות?
הפרחים הכי יפים בעולם, אני בטוחה שבכל מקום אחר בעולם הם
מוגנים, איך נתתי לפרחים כה יקרי ערך לקמול? כיצד?
תחושה של כעס ובלבול יחדיו, אני כועסת על עצמי, בתוכי אני
מבולבלת כל כך. כיצד צריכה אני לנהוג בפרחים האלה, אני נושקת
להם שניה לפני שאני תולשת אותם מן האדמה.
גם אני הייתי פרח אשר היה שקוע עמוק באדמה, מרוב העומק, האדמה
היתה בצבע ורוד, וכשתלשו אותי במכה אחת, ראיתי את החום
מסביבי-את הרגע הזה אשר אני נמצאת בו עכשיו, הבלבול, התסכול,
הרצון להיות משהו אחר, אך, האם אני שואפת להיות בן אדם אחר? או
פשוט שואפת לשיפור עצמי, שזה מקובל, זה תמיד טוב לרצות מעצמך
יותר ולשאוף ליותר. אחרת אתה לא מתקדם בחיים, ולכן השאלה
הנשאלת - מי בונה לי את האופי?
והאם הרגע הזה יחלוף לו, אני אשב בחוסר מעש ואצפה בו חולף מול
עיניי? |