[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לפעמים אני יושבת וחושבת איך הגעתי למקום הזה. למקום החשוך
הזה. אני חושבת שתמיד הייתי פה אבל פעם, מלפני הרבה זמן הכל
היה מואר ויפה, הכל היה צבעים וצורות ועכשיו, עכשיו זה שחור,
ערימה של חושך על גבי חושך.
זה מקום בלי פינות, עגול שעשוי מזכוכית, זכוכית שקופה. לפעמים
אני יושבת איפשהו, לא משנה איפה. מכונסת בתוך עצמי וחושבת, איך
לצאת מכאן, איך לצאת מכאן? אני קמה אחרי כמה שניות בדעה נחושה
ומתחילה לחפש את הדלת שממנה נכנסתי למקום הזה, עוברת, מגששת עם
ידיי בקירות מזכוכית. אני אף פעם לא בטוחה אם עברתי את הכל,
אני מרגישה שיש עוד טיפה בהמשך ואולי שם הדלת. ואני ממשיכה
ועושה עיגולים אינסופיים סביב עצמי עד שאני נופלת מרוב תשישות.

לפעמים יש אנשים שבאים לבקר אותי, הם עומדים שם מחוץ לזכוכית
ומסתכלים, מדברים איתי, ואני מדברת איתם, הזכוכית מאפשרת זאת.
הם מפיצים אור אל תוך העולם החשוך שלי אבל כשאני מנסה לצאת
אליהם אני נזכרת בזכוכית ואפילו שזה נראה כל כך קרוב זה כל כך
רחוק. וכשהם הולכים אני מתכנסת בתוך עצמי ובוכה אבל זה בכי
יבש, עם דמעות יבשות שרק חונקות את גרוני. אני לא רוצה שיראו
אותי בוכה למקרה שהם יחזרו. וכשהם חוזרים עם האור שלהם כמה שזה
משמח אותי אני מסוגלת רק לקנא שהם חיים באור, שהם האור ואני רק
חושך בתוך חדר עגול מזכוכית.
לפעמים אני מבקשת למות. שזה כבר יסתיים וילך, שאני לא אצטרך
לסבול יותר את הכאב האינסופי הזה, את החושך. אבל אני לא מסוגלת
כי אני נזכרת באנשים שבאים עם האור שלהם, שחוזרים אליי בשביל
לתת לי מעט אור בחיי החשוכים ואני יודעת שאני לא יכולה לקחת את
האולר ופשוט לעשות את זה.
אני יודעת שיש רק דרך אחת שאני אוכל לצאת מכאן, זה כשיבוא האדם
עם האור החזק ביותר ויראה לי היכן הדלת הנסתרת נמצאת. לפעמים
אני יושבת ומדמיינת אותו מתקרב ממרחקים, ואני יושבת ומצפה. אני
מדמיינת איך הוא מתקרב אל הזכוכית ומביט בי ולאט חולף מסביב
לזכוכית. אני מביטה בו הולך באיטיות של חתול. הוא לבסוף עוצר
ומביט בי ישר אל תוך עיניי. אני קמה לאט ומגלה את הדלת שמובילה
החוצה, אני הולכת איתו ו... כשאני קמה, הכל חשוך, אני במקום
הקר הזה בין הזכוכיות ואני יודעת שזה לעולם לא יקרה, אני יודעת
שגם אם אני אצא לאור, העולם יראה את פרצופי האמיתי שנחבא בתוך
החשכה הזאת כל כך הרבה זמן, הם יראו את מה שניסיתי להסתיר
והצלחתי בחשכה ובגלל זה אני אחזור לשם כי העולם, לא יהיה מוכן
לקבל אותי ואני לא אהיה מוכנה לקבל את העולם, אני אכנס לחדר
שיגן עליי מפני העולם, אבל עשוי זכוכית כדי שאוכל לראות מה
קורה בעולם הזה. ולאט אני אכבה את האור כדי שמבחוץ לא יראו,
איזו מפלצת נמצאת פה בפנים. ועם הזמן אני אשכח איפה המתג ואיפה
הדלת ואיפה אני, ואתם יודעים מה? ככה הגעתי לכאן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"הזנק" זו מילה
מכוערת.


מייפל בסטארט-אפ


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/9/04 18:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מישי בן-דב

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה