הלכתי במדרכה ליד הבית שלי, כשחזרתי בלילה. היה מאוחר, היה
חשוך, כשרק מספר נורות רחוב דלוקות ובעודי הולכת שמתי לב לאחת,
שמהבהבת כאילו במיוחד בשבילי. הייתה רוח חזקה, והיה קר.
הרגשתי את הקור זורם בעצמותיי, מגיע אל גופי ומתפשט, חודר לכל
חלקה ואיזור אפשרי. הרגשתי את הרוח דוחפת בי מאחור וקוראת לי
לברוח, אומרת לי לרוץ לעולם אחר, בכל הכוח. הרגשתי אותה מעיפה
לי את השיער קדימה, ומושכת בי ללכת יותר ויותר מהר. והקור כמו
סכין דפק לי בגב כמצווה עלי להתקדם, אם לא- אני אידקר ואקפא.
והנורה? נכבתה לגמרי. התחלתי ללכת מהר יותר, ומהר יותר, והרוח
רק המשיכה להאיץ בי ולצעוק לי בשקט "יפעת, זה לא מספיק מהר!
ככה בחיים לא תוכלי לברוח", הקור חלחל בי וחדר לתוכי, וכל מה
שלבשתי היה גופיה קצרה ומעליה סווטשירט לא מחמם במיוחד. רציתי
להתנתק מהכול ולא להרגיש כלום, לא את האנשים, לא את החיים,
אפילו לא את הרוח ואת הקור, ורק הם דחפו בעדי להשתחרר, כל אחד
בדרכו השונה. התחלתי לרוץ בכל הכוח, ורצתי בשומעי את הרוח
הנושפת בעורפי באומרה "אל תפסיקי, בסוף את תצליחי, בסוף את
תצליחי לעשות את זה, בסוף את תיעלמי". העפתי מבט לעבר הנורה
הכבויה, שפתאום נדלקה, לשנייה, כאילו מוסרת לי משהו, כאילו
מזהירה אותי, אומרת לי שזה לא מספיק מהר, או אולי, בדיוק את
ההפך? אולי היא ניסתה לרמוז לי בשאריות כוחותיה, בהפלש האור
האחרון שנשאר לה, שאני צריכה לעצור. שאני לא צריכה לברוח, מעין
רמזור אדום שכזה. אבל ממולה היו גם את הקור הפולשני וגם את
הרוח, שלא הפסיקה להכותי בחוזקה.  
רצתי ורצתי, והרגשתי אותה הודפת בי מאחורה ומקדימה, ואת הקור
הולך ומתרחק ממני, כאילו נעלם, ואני רצתי אחריו, רצתי, והגעתי
הביתה. זה לא עזר, אני עדיין פה. וקר לי.