עלטה שחורה
מכסה לי את הלב;
כך שיעבור זמן
עד שאתאהב.
ודרך החומות וגדרות התיל
העומדים בדרכי לביתי האדום,
כשבין השורות הכתובות בזמן ליל
כתובה המילה עליה אחלום.
ושם הברד נראה בחלון
ושלג צפוי להגיע מחר.
האור העמום שנכבה בחלון
מזכיר לי עכשיו שהכל כבר נגמר.
רעידת אדמה מרעישה את הבית,
שולחת סימן אזהרה לגדרות,
אבל האבק שעוטף את לבי
ממשיך הוא עדיין אותו לכסות.

אמרתי לך שאת יפה
ורק חיוך חפוז קיבלתי
ששווה לי אלף חיוכים.
במבט אחד אל העיניים
השחורות משחור
ראיתי ניצוצות של זוהר מלאכים.
ואבן הפינה שבביתי
עומדת כה קרובה
אל הארון שלא נבנה.
ושם אשים
בכל המגירות
אותך על התמונה.
ערים, הרים,
איים וארצות
שעד אליך עוד אעבור.
ואיזה ים או אוקיינוס
או חומה
שיביאוני לעצור?
ושלג וסופת ברקים
שעוד יבעירו
את העץ תחתיו אשן.
וגם כנגד כל סיכוי
אף על פי
שהוא קטן.
עם איך שרק עינייך
יודעות בי כך
רק להאיר את השלמות.
תמיד בנדודי הארוכים
אקח איתי בתוך לבי
רק את שלך הדמות.

במשי לבן וגלימת ארגמן
עם כתר לראשה ובכתר יהלום.
בנעלי זכוכית ושרביט בידה
פוסעת בהדר על שטיח אדום.
ומה עדינות הן ידיה?
כגל הקטן שבים.
ומה בוהקות הן עיניה?
כשמש ביום קיץ חם.
שובל צבעונים משאירה אחריה
מלא בניחוח הגן.
כל צבע עומד הוא דום בפניה
קורא לה "בואי לכאן".
אך היא לא הולכת, נשארת בשביל,
משביל הפרחים לא סוטה.
נסיכה שכזאת, מושלמת מכל
לא תוכל להמרות מילתה.
ניצב מהצד, רואה את דמותה,
קופא במקום - נדהם.
כי אף פסל יווני מלוטש
לא הראה לי דבר כה מושלם.

כשנברא העולם
ברא אלוהים את השמים
ואת הארץ ו"ויהי אור" נאמר.
אז הפריד הוא שמים וים,
ירח ושמש יצר
ומשנברא האדם כך זה נגמר.
ולי, לאדם שברא בצלמו
נתן השמים, הארץ, הים,
אך לא נתן בידי את האור.
אותו נעל בתיבה חשוכה
ובפני התוודה שעל פתיחתה
הוא ציווה לאסור.
איך נכנסת לחיי
מפרת צו האל
מאירה כל חלל?
מציפה את עורקי
כמו מים ממלאים
בקרקעית לב ים מיכל.
אישוניי מתרחבים
לקלוט את אורך;
לחושך מצרים כבר לא יתרגלו.
ועם לכתך שלך לדרכך
את פנים התיבה כבר לא יגלו.

קרירות היא שפל רגשותיי;
תשוקה אם כך, היא הגיאות.
שלווה עזבה את חומותי;
במעוני מרגיש אני כפות.
לי על הקיר שעון תלוי
וכל היום הוא מתקתק.
כשהיה לי השקט גלוי
השעון נראה לי מרתק.
באותו יום בו באה גיאות
לביתי השמור, האדום.
עמד אז מלכת שעוני הגדול
שהלם ותקתק כל היום.
מאז, השעון על הקיר בחדרי
מקולקל- נהרס לו הקפיץ.
אז למה עכשיו אני לו מקשיב
ושומע אותו רק מאיץ?

מעל עמק שקט
ובו אחו גדול
שדות ירוקים
וחיות לטבע רוקדות-
עומד פסל ברונזה
על צוק מחודד;
פסל אדם שם ניצב
כבר שנים מאות.
צופה על הצבי,
על ארנב מקפץ,
שומע שירת
כל סוגי הציפור.
ואף גם ראה
מאות עוברי אורח
שלמרגלות הצוק
בחרו לעצור.
ראה וידע את הכל
זה הפסל,
לא יופתע
ודבר לא יסיח לבו;
לא עמק, לא צבי,
לא ציפור מלחשת
וגם לא עובר אורח
העובר לצידו.
שקיעה על העמק
ערב הגיע
אור אדמדם
יפנה לירח מקום.
לא ידע רק הפסל
שאור לא יופיע
להאיר את פניו
להזכיר לו שיום.
עם כוכב הראשון
הגעת את במקרה
לרגלי אותו צוק
שמשקיף על העמק שנים כבר מאות.
ופסל הברונזה,
שומרו של האחו,
רצה עד אליך
ונפל בין גבעות.