הייתי הולכת לבית הילדים, בדרך כלל יושבת ומציירת בצד.
לא אהבתי לדבר הרבה, הייתי כזאת שלא שמים לב אליה הרבה.
כולם היו יוצאים החוצה לשחק. אני הייתי מדברת עם עצמי עד שאני
ועצמי היינו מחליטים ללכת הביתה. היינו הולכים ביחד לטיולים,
לפעמים לבריכה, לפעמים ברגל, לפעמים על אופניים. היינו מנהלים
שיחות על "הא" ועל "דה", על החדשות האחרונות בקיבוץ, על בנים
חמודים, הייתי קצת דלוקה עליו והתביישתי שהוא ידע, התביישתי
בזה ולא גיליתי לאף אחד. הייתי כותבת לו מכתבים ושירי אהבה
בסתר, משאירה לו פרחים בכל מקום. הוא לא ידע מה לעשות, הוא היה
הומו ולא ידע איך מתנהגים עם אישה, מה הוא יגיד לה? הוא כל
הזמן חשב. יום אחד הפרחים הפסיקו להגיע, הפסקתי לשלוח לו אותם.
הוא סיפר לי על זה בהתלהבות של שמחה והקלה, ואני, לא ידעתי כבר
מה לעשות עם עצמי, הוא לא קלט שזאת אני וחוץ מזה הוא היה הומו
מוצהר אז גם ככה לא היה לי סיכוי. אז החלטתי שאני חייבת לנסוע,
כמה שיותר רחוק, רק לא ליראות אותי יותר. סיפרו לי שבהודו אפשר
למצוא מפלט מהכל, אפילו מעצמך. אז קפצתי על הרעיון המדליק,
לקחתי את הרגליים שלי, יחד עם גיטרה ושק שינה ויצאתי לי להודו.
עכשיו אני כאן, יושבת לי ב"סטאלבט" בניו-דלהי, בין שלוליות חצי
יבשות של חרא של פרות, עם איזה ג'ינג'י חמוד. בלי דאגות, בלי
הצקות, ובלי עצמי.

"ביני לבין עצמי" מדבר על מערכת היחסים שביני לבין עצמי (מן
הסתם) בצורה לא מציאותית המתארת סיטואציה הקרובה למציאות.
"הייתי מדברת עם עצמי בשיא החופשיות, לא היו לנו סודות.
כשגדלנו נוצר בינינו מן ריחוק, לא העזתי להסתכל לו בעיניים."