בשעה חמש עד שבע

כמו בכל יום שלישי בשעה חמש עליתי במעלית של בית החולים לקומה
ארבע. פניתי ימינה ועברתי בדלת, שכתוב עליה באותיות קידוש לבנה
"מחלקת עיניים". אמרתי שלום לאחות מירי, שעמדה בפינת המסדרון
ודיברה עם גבר גבוה בעל שפם. היא הנידה לעברי בראשה כעונה לי,
אך לא הפסיקה את שיחתה עם המשופם. מהמטבח יצאה האחות שוש,
שחייכה אלי במאור פנים ואמרה, "איזה יופי שאת כאן, יש לנו כמה
חדשים, שבטח יזדקקו לחברה".
שלוש שנים אני באה לכאן כמו בכל יום שלישי.
כשאימי עברה ניתוח להסרת קטרקט בעין, הייתי כאן כל יום. אבל
אמא שלי זאת אמא שלי ולא יכולתי לשבת לידה אפילו חמש דקות בלי
שנריב. חוץ מזה, היא לא רצתה שאעזור לה, או אקריא לה, "אני
מסתדרת לבד", כמובן. אז הסתובבתי במחלקה, ואחת האחיות, מירי-
אני חושבת, שאלה, "אכפת לך להקריא לגב' פוקס מהעיתון? היא די
לבד כאן ושתי העיניים שלה מכוסות ומשעמם לה". נו, שיהיה, חשבתי
לעצמי.

וככה ישבתי ליד גברת פוקס, ואחר כך הקראתי ספר למר מזרחי, ועם
דינה אלון, שהיתה די קרובה לגילי, סתם ישבתי ודיסקסתי על הא
ועל דא. כשאמא שלי השתחררה, אמרה לי האחות שוש, שהייתי ממש נכס
בשבוע הזה. "אין הרבה אנשים כמוך, תודה". נהניתי, כמובן, לשמוע
את המחמאות, אך תוך כדי כך עברה מחשבה נוספת בראשי. למה לא,
בעצם, חשבתי. ולפני שהספקתי לעבד את זה יותר מידי בראש, אמרתי,
"את חושבת שאם אני אבוא פעם בשבוע אחרי הצהריים, זה יעזור
לכם?"
אמא שלי הביטה בי במבט המום, אבל לא אמרה מילה. האחות שוש ענתה
מיד, כנראה לפני שאתחרט, "בוודאי. כן. באיזה יום שתרצי".
"יום שלישי".
יום שלישי, בשעה חמש, עד שבע.

זה לא היה קשה, זה היה אפילו נחמד. לפעמים הכרתי אנשים נחמדים,
לפעמים לא. אין לי מושג למה עשיתי את זה, אבל הרגשתי טוב עם
עצמי.
דני היה מקטר לפעמים, אבל לא באמת היה לו על מה. בסך הכל חזרתי
בשעה סבירה הביתה ואפשר היה להתייחס לזה סתם כאל חוג, למשל,
שמישהו הולך באופן קבוע.
חוץ מזה, בשנה האחרונה ממילא לא היה מי שיקטר.
ניגשתי לעמדת האחיות. אחות, שלא זכרתי את שמה, חייכה אלי,
"היום יש שני חדשים. רונן שגיא בחדר חמש ומרינה אלכסנדר בחדר
תשע. מרינה מבינה עברית, אז את יכולה להקריא לה או סתם לדבר
איתה. עם השגיא הזה תחכי בינתיים. הוא הגיע היום בבוקר ויש לו
מצב רוח מאוד קשה. משבוע שעבר יש עוד שניים בחדר חמש ובחדר
שלוש והיתר יש להם משפחה וחברים כולם בסדר". כל המידע הזה,
שנמסר ברצף, נועד בעצם לכוון אותי למי לגשת ולמי לא. בדרך כלל
עזרתי לאנשים בודדים, כאלה שלא היתה להם משפחה או שהיו לבד כל
הזמן.

ניגשתי לחדר תשע. אישה, ששתי עיניה היו מכוסות, שכבה במיטה
אחת. שתי המיטות האחרות היו ריקות. "מרינה?"
"כן?" היה צליל של מבטא זר. טוב, תיארתי לי לפי השם.
"שלום, מרינה. אני שרון, אני מתנדבת כאן במחלקה. אשמח להקריא
לך מהעיתון של היום, או סתם לדבר איתך".
"תודה", היא חייכה חיוך קטן ונבוך, "עיתון בסדר".
ישבתי לידה, קראתי בקול. בימי שלישי דאגתי לא לקרוא עיתון כדי
שלא אשתעמם, כשאקריא.
בין כתבה לכתבה דיברנו קצת והיא סיפרה שהיא פה עם הבת שלה,
שעובדת ביום ולומדת בערב ובאה אליה בלילה אחרי הלימודים והיא
כל כך עייפה, שהיא נרדמת לידה, עד שמרינה גוערת בה ושולחת אותה
הביתה.

אחרי שעה מרינה ביקשה לנוח. "אני אישן קצת", אמרה, "בת שלי
תבוא עוד מעט".
יצאתי למסדרון. השעה היתה שעת ביקור ורוב המחלקה היתה ריקה.
הרוב ישבו במסדרון או במרפסת החיצונית, שם אפשר היה לעשן.
בחדר חמש היו רק שתי מיטות ובאחת מהן היה גבר צעיר. הפנים שלו
היו אדומות כאילו השתזף יותר מידי בשמש ושתי העיניים שלו היו
מכוסות.
האחות שוש בדיוק נעמדה לידי.
"מה הסיפור שלו?" שאלתי.
"קראת בעיתון על בחור שנרדם בים ונפגעו לו העיניים מהשמש? זה
הוא".
"איזה אידיוט".
"ששש... הוא ישמע אותך. חוץ מזה, המצב שלו לא טוב. עוד לא
יודעים אם הוא יראה, בכלל, חלקית, עין אחת, שתיהן, צ...צ...",
היא ציקצקה בלשונה.
פתאום הוא זז, "אחות".
האחות שוש ניגשה אליו, "מה אני יכולה לעזור לך?"
"אני צמא".
"בסדר, תכף נדאג לך. יש לנו כאן גם מתנדבת, שיכולה להקריא לך
מהעיתון, אם אתה רוצה", היא סימנה לי עם היד להתקרב.
האמת, לא ממש התחשק לי. טמבל שעושה לעצמו נזק שטותי כל כך, אבל
לא היתה לי ברירה.
"זאת שרון, זה רונן, תדאגי לו גם למים, בסדר?" אמרה ונעלמה.

מילאתי כוס במים והושטתי אותה לעברו, מניחה אותה בתוך ידו,
שהיתה מונחת על הבטן. "הנה מים, בזהירות שלא תשפוך, יש לך קש
בכוס". הוא לגם ואז הושיט את הכוס לאויר ואני לקחתי אותה
ממנו.
דני בטח היה צוחק, כשהייתי מספרת לו על הבחור.
"נו, שרון, יש לך שם יפה, את רוצה להקריא לי עיתון? יש לך את
החלק של הספורט?"
שקעתי מדי במחשבות והקול שלו טילטל אותי במקצת.
ספורט, כמובן. "וודאי", התחלתי להקריא.
"הקול שלך נורא נעים, איך את ניראית?"

מפלרטט איתי. לא היה לי חשק לזה. זה רק בגלל שהוא לא רואה,
אחרת וודאי היה מזהה את הקור בעיניי, זה שמרחיק ממני את כולם.
"סתם מכוערת".
"נו, די, מה צבע העיניים שלך?"
צבע של קיץ, נקודות שמש זהובות בתוך שדה ירוק.
"רגילות, חומות".
"והשיער שלך?"
שיער של נימפת יער, סבך תלתלים בהיר. הרגשתי את הדמעות
מציפות את עיניי ביחד עם הזכרונות, שחלפו בראשי. מזל שהוא לא
רואה.
"עיניים חומות, שיער חום".
"בסדר, בסדר, זה לא עושה אותך מכוערת".
בלונדינית עם עיניים ירוקות וישר תתחיל לפנטז.
"זה גם לא עושה אותי יפה, סתם רגילה, לא מיוחדת, לא תסתובב
אחרי".
"טוב, סליחה. לא התכוונתי להציק. סתם, לחברה שלי קוראים שרון,
כבר לא חברה שלי. נפרדנו, רבנו כל הלילה. בבוקר הלכתי לים,
נרדמתי מעייפות, והנה אני פה".
פתאום הוא נראה כל כך פגיע.
אני לא צריכה להיות רעה אליו. אז מה אם לי רע, אני אתגבר.
"להקריא לך עוד משהו?"
"כשהיא אמרה שרון, חשבתי ששרון באה".
"מצטערת, לא התכוונתי" הושטתי את ידי והנחתי אותה על ידו,
שהיתה מונחת על המיטה ברפיון.
הוא אחז בידי בחוזקה ולא הניח לה.
"את לא אשמה".
משכתי את ידי, "טוב, תשמע אני צריכה ללכת".
"כבר?"
למה, בעצם? אף אחד לא מחכה לי בבית. דני לא יקטר יותר, גם אם
אני אאחר.
"אני יכולה להישאר עוד קצת".
"תספרי לי משהו נחמד, אל תקריאי לי".

סיפרתי לו על שיחת הטלפון עם הלקוח העצבני, שהגיע אלי במקום
למחלקת שירות לקוחות ואיך הוא איים עלי בתביעה משפטית באופן
אישי. חיקיתי אותו עם המבטא האידישאי, שהזכיר קצת את סבא שלי,
"ואת עוד תשמעי ממני, מיידלע", ורונן צחק.
"טוב, עכשיו באמת אני צריכה ללכת".
"תבואי מחר?"
"מחר?"
"בבקשה".
"אם אני לא אתקע בעבודה, בסדר?"

לא היה סיכוי שאתקע בעבודה. כל היום חשבתי עליו, אבל היתה לי
הרבה עבודה.
כשהגעתי למחלקה, היה כמעט שבע והלכתי ישר לחדר חמש.
רונן היה במיטה עם אוזניות, ושר בזיוף מושלם.
משכתי אוזניה אחת, "היי".
"חשבתי שכבר לא תבואי".
"לא היה לי משהו יותר טוב לעשות".
למשל ללכת הביתה, לראות טלוויזיה, להסתכל בתמונות, לבכות.
"באמת תודה, חשבתי שנחמד לך איתי".
"נחמד, אבל בדרך כלל אני באה פעם בשבוע, לא כל יום, והיום
נשארתי בעבודה קצת יותר מאוחר, כי הייתי צריכה לסיים דוח
לישיבה של מחר בבוקר".
"אז לא היית חייבת".
"נכון, לא הייתי חייבת, רציתי, ואני לא מבינה למה זה נשמע
כאילו אנחנו רבים".
"טוב, סליחה, די. ספרי לי איך עבר יומך, כי שלי היה חדגוני
למדי, למעט הרגע המאושר בחיי בו הובילה אותי האחות מירי
לשירותים וכמעט החזיקה לי אותו, כי לא כיוונתי טוב".

סיפרתי. על העבודה, מה אני עושה, כל מיני דברים. רק על דני לא
סיפרתי. לא יודעת למה.
הוא סיפר שהוא סטודנט להנדסה, שנה אחרונה, על שרון שלו, כבר לא
שלו, רבו, נפרדו, נגמר.
"ואת?"
"מה אני?"
"יש לך מישהו?"
"לא!"
"פסקני כל כך".
שתקתי. פסקני מאוד. דני ואני לא נפרדנו. כל היום לא חשבתי על
דני. עד עכשיו.
"אני הולכת".
"פגעתי בך".
"מה פתאום?"
"תני לי נשיקת פרידה".
"מה?"
"נשיקה, אל תהיי קמצנית".

רכנתי לעברו, מקרבת את שפתיי ללחיו.
הוא סובב את פניו, הושיט את זרועו ומשך אותי אליו. שפתיו נצמדו
לשפתיי, מועכות אותן. לשונו ליקקה אותן, ואני לא הצלחתי
להתנגד.
הוא שיחרר את שפתיי ולחש, "תבואי שוב מחר".
רגלי כמעט לא נשאו אותי, כשיצאתי.
"ביי".

בשעה חמש שוב הובילה אותי דרכי אל בית החולים. 'לכי הביתה',
גערתי בעצמי, 'הוא לא בשבילך, הוא מפלרטט. הוא צריך אותך
עכשיו, הוא ישכח אותך אחר כך. הוא יפגע בך', ואני כבר בחניון
בית החולים.
"היי".
חיוך גדול האיר את פניו למשמע קולי.
"אני יוצא מחר. עין אחת בסדר גמור, והשניה נפגעה קצת. אני
אצטרך משקפיים, ואולי בעוד שנה ניתוח, אבל נראה. עוד מעט יבוא
הרופא להוריד לי את התחבושות".
"ואיך עבר עליך היום?"
"היום היה בסדר, היו פה חברים, וגם שרון היתה".
"ו..."
"בכתה קצת, שהכל בגללה, רצתה לחזור".
"יופי".
"מה יופי, מי צריך אותה, שתלך להז..."
"הלו, בבקשה לדבר יפה לידי".
"סליחה, אבל באמת, זה כבר לא רלוונטי".
"תחזור הביתה, תחלים ואז תחליט".
"אני כבר החלטתי".
הרופא נכנס, "בבקשה לחכות בחוץ".
יצאתי. "אל תלכי", הוא קרא אחרי.
ידעתי שהוא יראה מטושטש, אחרי שהרופא יוריד לו את הרטיות, אבל
לא רציתי להישאר. הלכתי.

ביום שישי לא הלכתי לבית החולים. שלישי, רביעי, חמישי- בהחלט
מספיק.
את יום שישי הקדשתי בדרך כלל לסידורים שונים וכמובן לביקור
השבועי.
היה שם עציץ, שהשקיתי אותו. ניקיתי קצת מסביב ודיברתי עם דני.
סיפרתי לו על רונן.
זה לא שישבתי שם ודיברתי בקול, אבל איכשהו כשהייתי שם, הרגשתי
שמישהו מקשיב לי.
אמא שלי ממילא התלוננה שאני מסתגרת יותר מידי ושאני צריכה לצאת
קצת. ידעתי שהיא דואגת לי, אבל לא יכולתי לספר לה את מה שאני
מרגישה. פה הרגשתי שדני מקשיב לי.
יצאתי משם בהרגשה טובה יותר. ביום שלישי הבא אבוא שוב לבית
החולים ונמשיך בשיגרה.
יש מספיק אנשים שזקוקים לעזרה שלי ורונן יתגבר ויחזור לשרון
שלו.

ביום שלישי בשעה חמש הגעתי כרגיל לקומה ארבע ופניתי ימינה
מהמעלית עוברת דרך הדלת שכתוב עליה באותיות קידוש לבנה "מחלקת
עיניים".
האחות מירי היתה בעמדת האחיות. היא עידכנה אותי בכל החדשים וגם
הישנים. היא סיפרה לי שמרינה כבר עזבה וביקשה שאתחיל בחדר חמש
בו שוכבת נערה בת שש עשרה, שבטח תשמח לקשקש איתי, כי הוריה
גרים בצפון והיא די לבד כאן.

עמדתי בפתח החדר. ראיתי אותה שוכבת על המיטה, שיערה הבהיר פרוש
על הכרית כמו מסגרת לפניה ועין אחת שלה מכוסה ברטיה לבנה.
מאחורי קראה פתאום האחות מירי, "אה, שרון, נזכרתי במשהו...",
הסתובבתי לכיוונה ובזווית עיני קלטתי את רונן שגיא מגיע מכיוון
המסדרון. למרות שהרכיב משקפיים אופנתיות במקום רטיות, זיהיתי
אותו מיד. צעדתי לתוך החדר, כשליבי הולם בחוזקה, וניגשתי
למיטה. "שלום, אני שרון", אמרתי לנערה. מאחורי שמעתי את קולו
של רונן במסדרון אומר לאחות מירי, "אני מחפש את שרון...". לא
שמעתי את תשובתה, אבל היא כנראה הפנתה אותו לחדר, כי הוא נכנס
ואמר לי, "סליחה, אני מחפש מישהי בשם שרון, אולי ראית..."
"אין לי מושג", עניתי בשקט, בתקווה שלא יזהה את קולי.
"אמרת שקוראים לך שרון", אמרה הנערה.
"את שרון? שיער חום, עיניים חומות?"
שתקתי.
"תעני לי".
"אני שרון".
"מה עשית לשיער שלך?".
"כלום".

הנערה הביטה בשנינו מרוכזת כולה בדרמה המתחוללת נגד עיניה.
הוא ניגש אלי, אחז בפניי בין שתי כפות ידיו. "עיניים חומות,
מה?"
"לא רציתי לייצר לך פנטזיה".
עיניים של קיץ, נקודות של שמש בשדה ירוק ושיער של נימפת יער,
סבך תלתלים בהיר.
"כל יום באתי לפה. לאחיות כבר נמאס ממני, אבל הן לא הסכימו לתת
לי את הטלפון שלך".
"טוב עשו!".
"כל פעם שנכנסה לפה בחורה עם שיער חום, שאלתי אותה אם זאת
שרון. הן חשבו בטח שאני פסיכי. ראיתי אותך, כשיצאת מהמעלית.
הייתי במרפסת. חיפשתי את שרון עם השיער החום, שאני לא אסתובב
אחריה. מזל שאחריך הגיעה מישהי עם שיער חום, אז נכנסתי. היא
כבר נעלמה ושאלתי שוב את האחות מירי והיא שלחה אותי לחדר הזה.
ראיתי אותך ובכלל לא הבנתי כלום".

"אתה מדבר יותר מידי, אני חושבת שאתה צריך לנשק אותה כבר".
שנינו הסתכלנו על הנערה, שכחנו ממנה בכלל.
"תנשק כבר. טלוויזיה אסור לי לראות, אז לפחות אתם. נו..."
רונן רכן לעברי, חיבק אותי ונשק לשפתי ברכות.
הנערה מחאה כפיים, "יופי, כמו בטלוויזיה, טלנובלה"
נאנחתי, נו, לפחות מישהו מרוצה.

רונן הצמיד אותי אליו, "אני אראה לה מה זאת נשיקה", לחש לי.
הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי, ואז פישק את שפתי בלשונו, והחדיר
אותה לפי, מעביר בי צמרמורות שמזמן שכחתי, שאפשר להרגיש.
המשאית לא עצרה בעצור ואני הפסקתי להרגיש.
הוא שחרר אותי מעט, אבל עדיין המשיך לאחוז בי. "את תסלחי לנו
עכשיו, אנחנו צריכים ללכת" פנה לנערה.
"בטח, תודה שהייתם, תבואו שוב". חוש הומור היה לה, לפחות.

"בואי", הוא לא שיחרר את אחיזתו בי.
"לאן אתה לוקח אותי?".
"למקום שקט בלי קהל ושם נוכל להתחיל בזה שתספרי לי הכל על עצמך
ואני אסתכל לך בעיניים הירוקות האלה, ואחזיק לך את היד, ומידי
פעם אלטף את השיער הבהיר הזה, ואקשיב לקול היפה הזה שלך, ואחר
כך נראה".

יצאנו למסדרון. האחות מירי חייכה אלי, "רציתי להגיד לך שמישהו
מחפש אותך כל השבוע, אבל אני רואה שנפגשתם. את באה ביום שלישי
הבא, כן?"
"היא תבוא" אמר רונן.
"אני אבוא, יום שלישי הבא, בחמש".

כל יום שלישי, מחלקת עיניים, קומה ארבע, במסדרון ימינה, משעה
חמש עד שבע.