יום לפני ערב תשעה באב.
אני ואתה יושבים מחובקים על הספה בבית שלי. ברקע מרצד לו סרט,
אני אפילו לא יודעת איזה.
נשיקה ראשונה.
אלוהים, תעשה שנישאר ככה לנצח.
אלוהים לא עונה. ברגעים כאלה אלוהים מכסה את העיניים. הוא דיי
ביישן. ובכלל, צריך לתת לפעמים פרטיות.
האירוניה שבמצב, הדבר שאני הכי רוצה מונח מולי, ואני לא יכולה
לקבל אותו.
אלוהים הלך, הוא לא מקשיב עכשיו לתחנונים שלי.
אלוהים, תעשה שהוא יישאר כאן, שלא יילך אף פעם.
הלכת גם אתה.
כבר בוקר, ואני לא הצלחתי עדיין להירדם. יש יותר מידי מחשבות,
שמונעות מהמוח להתנתק מהכל.
אני חושבת על כל הזמן, שהכרנו. לא הרבה, למען האמת.
אבל זה לא משנה, אני רציתי אותך כבר מהרגע הראשון, שראיתי
אותך.
ואתה הלכת כבר, ואני כאן.
ערב תשעה באב. צום.
להרעיב את עצמך במשך יום שלם. הרעב הזה, הרצון לאכול, לשתות,
להתקיים.
הרצון הבסיסי לחיות- הכל נעלם יחד איתך.
אני לא רוצה כלום יותר.
הצמא, הרעב, הגעגוע- כולם מכרסמים בי, בפנים.
לגימה ראשונה אחרי צום. אתה מרגיש כאילו מישהו החזיר אותך
לחיים, אתה מרגיש את הקור זורם לך בגוף.
נשיקה ראשונה אחרי צום. אתה מרגיש כאילו כל מה שקרה עד עכשיו
לא חשוב, אתה לא כאן. אתה לא חושב.
לא רוצה יותר שום דבר.
רק אותך.