הם אמרו לי שאני מנותק מהמציאות. אני. הבנתם מה אני אומר? אני!
מנותק מהמציאות. טוב, הבנתם את הרעיון.
ומי זה הם? כולם. חברים שלי. קחו דוגמה את איציק. בחור מאוד
נחמד שעבד איתי בבית קפה. הוא טען שכל פעם שהיינו מתחילים
לנקות, אחרי ערב מוצלח במיוחד, הוא היה תופס אותי מביט בעצבות
במה שנשאר מהמחבת שהוא קנה יום לפני. כל ערב הייתי שורף שם
איזה משהו. אני לא זוכר את זה בכלל. נראה לי שהוא זה שמנותק
כאן מהמציאות.
טוב, היתה הפעם ההיא ששרפתי סיני מוקפץ, אבל זה לא בכוונה.
פשוט הייתי קצת עסוק בלפלרטט עם אחת על הבר. יא אללה, איזו
שאפה. ממש דוגמנית. לא ממש חכמה, אמנם. היא שאלה אותי מה זה
"מוקפץ", אז רציתי להכין לה, ופשוט נסחפתי עם השיחה. אחרי כמה
דקות רצתי חזרה למטבח, וכבר לא היה כלום על המחבת. גם לא היתה
מחבת. היא פשוט נשרפה יחד עם האוכל. נשארה רק צללית של מחבת עם
הרבה דברים ארוכים ומעוגלים עליה, והכל שחור. שחור משחור. בסוף
הערב הלכתי עם אותה בחורה הביתה, העברנו ערב משהו משהו.
בבוקר היא העיפה אתי מהבית. טענה שאני מנותק מהמציאות. היא
אמרה שהיא לא נהנתה בכלל, ושכל העניין עם השמן בכלל לא בשבילה.
אני. הבנתם מה אני אומר? אני! מנותק מהמציאות. טוב, אני קצת
חוזר על עצמי.
מי עוד? אמא שלי. את הרשיון שלי קיבלתי לפני שנה. עד היום אני
חייב לנהוג איתה. זה מעצבן אותי כל-כך. היא אפילו לא פולניה!
אני לא צריך לסבול את זה כל-כך הרבה זמן. כתוב בחוק שאני צריך
איתי מלווה רק חודשיים, אז שתעזוב אותי לנפשי. אני כבר בן 18,
לא ילד קטן ומסכן. היא כל הזמן טוענת שאני מלחיץ אותה, ושאני
נוהג כמו מטורף ויום אחד אני אהרוג מישהו, אם לא אותה.
גם אבא שלי לא משהו בנושא הזה. הוא, חוץ מלרדות בי כל פעם אחרי
שאני נוהג שאני מפחיד את אמא, ולאיים שגם הוא יצטרף לנסיעות
(מה שהוא לא עושה אף-פעם) - הוא גם חושב שאני מנותק מהמציאות.
אני! הוא אומר שכשהוא קורא לי אני לא מגיב. אני נראה אפאט ולא
בחיים. כאילו העיניים שלי נעוצות באיזה אטום אחד באוויר,
ומחדדות אותו יותר ויותר. הוא אומר שזה מפחיד אותו ואת אמא שלי
ושאני אפסיק לעשות את זה.

נסענו אתמול חזרה מטבריה. יש לנו שם קרובי משפחה. בדרך אבא שלי
היה עייף ואמר לי לנהוג. איך שהתחלנו לנסוע חזרה הוא הלך
לישון, בטח כדי לא לראות את הנסיעה.
ליד חדרה כבר היה חושך. על כביש החוף גם ככה לא רואים כלום.
ולא היתה שום מכונית. לא מקדימה ולא מאחורה. פשוט שטתי לי בין
המסלולים. ימני ושמאלי ושוב ימני. פתאום איזה נצנוץ באור
הפנסים, והמכונית נרעדה קלות. במראה האחורית רק ראיתי איזו חיה
קטנה עפה באוויר מאחורי המכונית ואת אבא ואמא שלי מתעוררים.
כשהם קלטו שהם עדיין בחיים הם התחילו לצעוק שאני הורס להם את
המכונית, ושהם לא מבינים איך נתנו לי בכלל רשיון. אמרו שאני
בטח הוזה כל הזמן בנהיגה, כמו שאני עושה בבית. דהרתי קדימה בלי
לשים לב, ישר לתוך מחיצת הבטון. אולי היה רועש מדי באוטו?

עכשיו אני מחובר מאוד. לא למציאות, אמנם. אני מנותק יותר
משהייתי מקודם. זה ניתוק אמיתי. לא שומע, לא רואה. רק ההרגשה
הזו של אויר שנדחף לו בכוח לריאות ואח"כ נשאב החוצה, דווקא
אחרי שהתמקם לו במקום נוח ורצה להישאר. עכשיו שקט ולא צועקים
עלי. אני שוכב וסופר מחבתות, לא מפסיק. כבר הגעתי לאיזה מליון
ומשהו. וכל הזמן השאיבה הזאת, מרוקנת לי את הגוף מאויר ושוב
מחזירה חדש. ריח של מכונות. שינתקו כבר.