הוא הסתגר במשך רוב היום. היה חוזר מבית הספר, מנשק את אמא
לשלום, אוכל את האוכל שהכינה לו, ובורח למכונה שלו. 17 אינץ',
קופסת פח ומשטח עם למעלה מ100 כפתורים, היה מעביר את זמנו
שנותר עד ליום המחרת.
השגרה הזאת ליוותה אותו במשך תקופת התבגרותו. האחרים היו
עסוקים בנעליים חדשות, במועדון החדש שנפתח במסיבת ראווה ביום
שישי הקרוב ולנסות להעיף מטוס מנייר על המורה לספרות. הוא מצא
את הפינה של הכיתה כמקום מפלט לכל אלה שנמנעו מלהבין אותו. הוא
לא היה מהביישנים, הוא פשוט לא הבין מה מושך את כל השאר.
הציונים שלו הפתיעו את כולם, ומיד הרחיקו אותו מחברתם.

כך עבר לו גיל כל כך חשוב. חלונות נפתחים, שמות, קווים,
ציורים, פרסומות חסרות משמעות עבורו, ועולם שלם שבשבילו היה
למקום מפלט. עולם שהוא שלט בו, שהוא יכל לברוח לאן שרק ירצה.
תחת מסווה של שם בדוי ולא שיגרתי, היה רוכש לעצמו אנשים שלא
הבחין בהם ברוב חושיו, ולמחרת היה שב לחיים הבדויים שלו, שרק
חיפש להעביר במטרה לחיות בעולם שלו, בערך בשעה 2 בצהריים. אמא
לא התערבה, היא רק ידעה להעניק אהבה כמו שאמא צריכה להיות.
והוא, הוא היה מאושר בשלו.

לפעמים, המכונה הזאת הציקה לו. מחשבות תקפו אותו לגבי מעשיו
בהווה, לגבי עצמו, לגבי המשמעות שלו בעולם האמיתי, בחיים
השגרתיים שלו. היה מרבה לפנטז על ההרגשה של אלה שרכשו לעצמם
עולם אמיתי, שלל תשומת לב, אהבה, ופופולריות. הוא רצה להרגיש
פעם אחת את ההרגשה. חברו הטוב ביותר בשעות האלה היה היין. פתח
את הבקבוק עם פותחן ישן, מזג כוסית, ושתה. התעלם מהטעם הרע,
ותחושת השתחררות וחוסר דאגה החליפו את הרחמים העצמיים. מסיבות
רבות פאר, והוא מגיע בדיוק בשעה הנכונה כשכולם כבר מחכים על
המולדת. תחושת העצמיות והפרטיות שלו, נגדעו לנגד עולם חדש שלא
הכיר עד כה. המוכנה, אליה היה חוזר כל יום בהתבגרותו לא הייתה
בהישג ידו, והוא ניתק מהחיים שבנה לעצמו במשך זמן כה רב. הצפוי
הוא הטעות. עולמו לא השתנה. הוא חי את חיי שיגרתו בתקופת רק
לו. במכונית יקרה, הוא יוצא עם בלונדידית מהשכבה שכל הבנים
מהכדורגל רצו כל כך, ופתאום שאלו אותו לשלומו. נכנס פנימה,
ורקד עד לזריחה. היין מצידו מילא את החלק בהסכם. כך העביר את
תקופת ההתבגרות שלו, שלא הבין כלל למה קראו לה התבגרות.

אמא כבר לא ממש בבית, והוא נאלץ לפנות את העולם שלו לטובת הגנה
על השהות הקצרה שבה זכה להגיע אל הבית. הסתגר בחדר, לחץ על
הכפתור הגדול, והמכונה שבה לחיים. שמות רצים, חלקם מוכרים,
חלקם חדשים, והאותיות העבריות רצות אל מול השתקפות העיניים
שלו, וחיוך של געגוע שב אליו. טעם היין שהיה עוזר כל כך מילא
בו תחושות אשם. הוא הרגיש ריקנות. הדמעות אותן לא הצליח להבין
זלגו בלילות. רחמים עצמיים הפכו לחזקים מן האלכוהול. וכך עברה
לה תקופה לא קצרה.

המציאות השתנתה, והוא זכה לראות את העולם שבנה לעצמו לעיתים
קרובות יותר. ההתבגרות שאותה לא הרגיש נמשכה אל מול האותיות
הצבעוניות והשמות הרבים. יום אחד, כשחזר הביתה אל המחשב, קרה
משהו. מבין כל השמות הצבעוניים והבולטים, צץ לו שם אחד. לא
בולט, לא צבעוני, אך שונה מכל השאר. הוא לא הבין בדיוק מה זה,
ואיך להגיב לזה, הדבר היה חדש לו. הוא מצא עצמו חוזר אל אותה
שיגרה יומית מול אותה מכונה צורכת חשמל, אך העולם שיצר לעצמו
בעזרתה, השתנה. אותו שם קטן, גרם לו לברוח מהעולם שיצר לעצמו
אל העולם האמיתי.

חיוך ופעימות לב. הרגשה של חום, התייבשות, התרגשות לעיתים
קרובות, נשימות כבדות, נאנח. געגוע. תחושות חדשות לו. תחושות
שאליהן התמכר מהניסיון הראשון. רחמים עצמיים נדחקו לפינה אפלה,
בתוך ארון עם מנעול חזק ואטום, כשבידו נמצא המפתח, אך אין בו
רצון להשתמש בו. את טעם היין שכח. היה מוצא עצמו שעות על גבי
שעות, מעביר אחר העולם החדש שיצר לעצמו, עם אותו שם קטן שהכיר
לו. עברו להם חודש, חודשיים. בחודש השלישי הוא כבר מבין שמשהו
בו השתנה.

שיער ארוך ויפה, עיניים ירוקות ואישונים שמכסים עצמם בצורת
חמנייה, שאפשר לראות רק בשמש. חיוך שגורם לו לשכוח מהמחשבות
שלו. הטעם המתוק, ונקודת החן הקטנה, יוצרות אצלו מחשבות אחרות.
קו המחשבה שהיה נתון עד כה בקנאה באחרים על שיש להם, השתנה
בגלל שם קטן שהסתיר אותה. הוא הבין כי היפה הוא דווקא מה שאין
לכולם. לא מסיבות גדולות, ולא נעליים, ואפילו לא הבלונדינית
היפה של השכבה. השמות הצבעוניים האחרים שיצר בעולמו שלו נעלמו
ברובם, ואלו שמסרבים נענים בדחייה ואטימות כנגד חומה שהציב
לעצמו בעולם שהוא עצמו יצר. הוא נותר בעולם שיצר רק לה ולו.
עולם שלא ירפא ממנו, עולם ההתבגרות האמיתית שלו.