בסך-הכל ילדה בת חמש, מה היא כבר יכולה לעשות? היא יכולה
להסתכל על הירח ולקוות להגיע לשם יום אחד. היא יכולה לשמוע
מוסיקה ולדמיין שהיא הבלרינה הכי מפורסמת שיש. היא יכולה לרדוף
אחרי פרפרים בשדה ולשמוח כמו נתנו לה את כל העולם בכף ידה
הקטנה. היא יכולה לעשות את כל מה שעולה בדעתה - היקום פותח
בשבילה את כל דלתותיו. במקום כל זה היא החליטה, על דעת עצמה,
למשך שבוע אחד, לצייר כל יום בועה.

ביום ראשון היא ציירה בועה כתומה. "זאת הבועה של השמש", היא
אמרה לי במתיקות. בתחילה, היה קשה להבין למה הכוונה ב"שמש", אך
ברגע שהיא החלה לצייר את הפרטים הקטנים, ניתן היה לראות זאת
בבירור. בבועה של השמש היו אנשים גדולים עם אש בעיניים,
הבניינים היו גבוהים וחזקים, הרחובות ארוכים ומפותלים והשמיים
כתומים. בבועה הזו לא היו צמחים או פרחים, בעלי חיים או מים
שקטים ובשמיים לא היו עננים. "אין שמש בשמיים של הבועה שלי -
השמש תשרוף את הכל." היא הסבירה למרות שלא ביקשתי הסבר של
ממש.

ביום שני היא ציירה בועה שחורה. "זאת הבועה של החושך. אני
שונאת את החושך." אמרה לי בפחד ובכל זאת ציירה. הבועה הזאת
היתה שחורה לגמרי. בקושי יכלו להבדיל בין הפרטים. גם בבועה
הזאת, כמו בקודמת, היו אנשים. האנשים היו קטנים וחדים עם חיוך
שטני על פניהם. "האנשים כאן הם אנשים רעים", היא הוסיפה.
הסתכלתי עליה בחיוך ונתתי לה נשיקה כדי שלא תפחד. בבועה לא היו
בניינים או רחובות ואפילו שמיים לא היו. היה רק שדה שחור ענק
וכוכב שחור גדול מעל כולם. כשהיא סיימה לצייר את הבועה היא
הסתכלה עליי ביאוש ונאנחה.

ביום שלישי היא החליטה לצייר בועה ירוקה. "יהיו בה פרחים ודשא
ירוק ויהיה בה טוב לכולם למרות שהאנשים כאן קנאים." היא אמרה
והפתיעה אותי. חיכיתי בקוצר רוח שתסיים את הבועה הזו ואוכל
לראות את המתרחש בה. חיכיתי לשווא. לאחר דקות ספורות, אחרי
שציירה רק את המסגרת עצמה, היא התעייפה מהציור וביקשה שנשחק
מעט. היא נטשה את הבועה הירוקה שלה ולא רצתה לחזור אליה יותר.
"הטבע יותר יפה מהבועה שלי. אני מעדיפה להיות בו." היא תירצה
והמשיכה לשחק עימי עד רשת החשיכה.

ביום רביעי, למרות שלא סיימה את הבועה הקודמת, היא ציירה בועה
ורודה. "הבועה הזאת היא בשביל כל הרגשות בעולם." היא הסבירה
והחלה לצייר נמרצות. למרות שהיא אמרה שהבועה מיועדת לכל
הרגשות, היא ציירה בועה בשביל הרגשות "הטובים". בבועה הזו כל
האנשים היו טובי לב, שמחים וחמודים. האנשים בבועה הזאת היו
רגילים לחלוטין, אבל יכלו להרגיש שהם מעט שונים. היא הוסיפה
לבועה פרפרים ודשא ורודים, לונה-פארק ושערות סבתא בטעם תות
(הממתק האהוב עליה), שמיים זוהרים ושמש ורודה וחמימה. "ורוד זה
צבע טוב." היא אמרה לי וחייכה.

"זאת תהייה הבועה של הדמעות. אני לא יודעת לצייר דמעות, אבל
בכל זאת אנסה." היא אמרה ביום חמישי כשנפגשנו לצייר את הבועה
הבאה בתור. "את הבועה הזאת אני אצייר יומיים. זאת הבועה הכי
קשה שציירתי - ייקח לי קצת זמן לסיים אותה." היא הוסיפה וכך
היה. היא ציירה את הבועה הכחולה כל יום חמישי וכל יום שישי.
הדמעות שלה לא היו דמעות סטנדרטיות. הן דמו יותר לאגמים או
לימים אך לא לדמעות פשוטות ורגילות. הדמעות ברובן היו עצובות,
אך היו גם כאלה שמחות. בבועה הזו היא לא ציירה תוספות. לא היו
שמיים ולא עננים. לא היו אנשים או בעלי חיים. לא היו צמחים ולא
היו פרחים. היו בבועה שלה רק דמעות, הרבה דמעות. "אלה הדמעות
של כל האנשים בעולם שלנו." היא סיפרה בעודה מניחה את הצבע
הכחול בקופסת הצבעים שלה.

כשהגיע יום שבת היא החליטה לנוח. "היד שלי כבר עייפה", היא
נתנה לי הסבר קטן. כל היום היא שכבה במיטה שלה וחשבה. נכנסתי
לחדר שלה כמה פעמים בבקשה לשחק עימה אך היא סירבה. היא סרבה
אפילו לשערות סבתא בטעם תות. כששאלתי אותה אם קרה משהו היא לא
ענתה ורק הסתכלה על הבועות שציירה במהלך כל אותו שבוע. "איזו
בועה את הכי אוהבת?" היא שאלה אותי. "הירוקה", עניתי לה. למרות
שהיא לא סיימה לצייר אותה, אותה הכי אהבתי. "אני הכי אוהבת את
הבועה הורודה שלי. הייתי רוצה לחיות בתוך הבועה הורודה שלי.
הייתי רוצה שהעולם יהיה הבועה הורודה שלי." היא לקחה את הבועה
הורודה וקרעה אותה לפני שהספקתי לעצור בעדה. "המציאות שלי היא
לא בועה ורודה. הייתי רוצה שיעשו אותה ככה בשבילי. הייתי רוצה
שהאנשים יהפכו את העולם שלי לבועה הורודה." היא אמרה בתמימות
של ילדה בת חמש. ילדה בת חמש שחיה בתוך בועה שחורה.